פרשה מבוארת – פנחס

"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא. וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" (במדבר פרק כה, יא-יז)

שאלות: א. מדוע הוצרך ה' לתת לפנחס 'ברית שלום', והרי כיון שלא חטא מדוע לא יהיה לו שלום. ב. מה נוסף לפנחס בכך שנכרתה לו ברית כהונה לעולם, והרי כל זרעו של אהרן היו כהנים לעולם. ג. מדוע כתבה כאן התורה 'צרור את המדינים', והרי בפרשת מטות, סמוך למלחמת מדין ציוה ה' לנקום ולהלחם בהם, ומדוע כתבה זאת התורה גם כאן.

תשובה: כיון שהרג פנחס את נשיא שבט שמעון, היו מבני ישראל שחששו שיבואו אנשי שבט שמעון וקרוביו של זמרי בן סלוא לנקום בפנחס ולהורגו, ויצטרך ללכת תמיד עם שומרים, וכן היו שאמרו שלאחר שהרג את הנפש יפסל פנחס לכהונה, ולכן אמר לו ה' שהוא נותן לו ברית שלום, לשומרו מכל רע, ומעתה לא יהיה מי שיהין לקרב אליו ולהרע לו, כשה' הודיע שהוא ישמור על שלומו. וכן הודיע ה' שלא רק שלא יפסל פנחס מהכהונה, אלא אדרבה, יזכה שכל הכהנים הגדולים שכיהנו מעת בניית בית המקדש יהיו מזרעו. אמנם הוסיף ה' ואמר שברית השלום של פנחס תהיה רק עם שבט שמעון, שישמעו שה' שומר עליו וישלימו עימו, אבל לא יהיה שלום זה עם המדינים, אלא אדרבה, צרור את המדינים והכיתם אותם, וכפי שיבואר בפרשת מטות שהצטוו להילחם בהם. (שאלות א-ב).

"לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט". (במדבר פרק כו, נד-נו)

שאלה: מתחילת הענין נראה שחלוקת הארץ תהיה לפי מספר האנשים שבכל שבט, להרבות או למעט את הנחלה, ואילו בהמשך משמע שהחלוקה תהיה בגורל, ללא הבדל בין רב למעט.

תשובה: בחלוקת הארץ היו צריכים לברר שני דברים, א. באיזה מחוז יקבל כל שבט את נחלתו, ב. מה גודל המקום שיקבל כל שבט. וכדי שלא יהיו טענות ותלונות ממי שיקבל את חלקו במקום פחות משובח, אמר ה' שתהיה חלוקת המחוזות לפי הגורל, שיכריע באיזה מחוז יקבל כל שבט את נחלתו, אך לאחר מכן שיערו יהושע בן נון ואלעזר הכהן והנשיאים – לפי מספר אנשי השבט – מה גודל המקום הנצרך להם. ועל כך הוסיפה התורה שאם יהיה שבט אחד מרובה באנשים, לא יחלקו את אנשי השבט לתת לחלק מהם נחלה במקום שיש בו שבט אחר שאנשיו מועטים, אלא 'על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט', כלומר, שיהיו כל אנשי השבט יחד באותו מקום שעלה להם בגורל, בין אם יהיו אנשיו מרובים ובין אם יהיו מועטים. (שאלה ה).

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו", "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל  הָעֵדָה", "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה" (במדבר פרק כז, יח, כא, כב)

 שאלה: משמעות הפסוקים היא שיהושע בן נון לא יזכה לנבואה כמשה רבינו, אלא יצטרך לשאול את אלעזר הכהן באורים ותומים, והרי בכל ספר יהושע לא מצאנו אפילו פעם אחת שהוצרך יהושע לשאול באורים ותומים, אלא באה אליו הנבואה, ורק אחרי מותו שאלו ישראל באורים ותומים.

תשובה: כיון שהיה יהושע בן נון משרת משה היה חשש שיהיו מישראל אנשים שלא יכבדוהו כראוי ולא יכירו בהנהגתו, ולכן ציוה ה' את משה שיעמידהו כעת, בחייו, לפני אלעזר הכהן לשאול לו באורים ותומים, וכיון שידוע שאין נשאלים באורים ותומים אלא למלך או לאב בית דין, יראו הכל שיהושע התמנה למנהיג העם, ולכן סיים הכתוב שמשה רבינו עשה מיד את הדבר, שלקח את יהושע והעמידו מיד לפני אלעזר הכהן, ועשה כן לפני כל העדה, כדי שידעו הכל שהוא נבחר על ידי ה' להנהיג את העם. אמנם לאחר מכן באמת לא הוצרך יהושע בן נון לשאול באורים ותומים כל ימי חייו, אלא באה אליו הנבואה בעת הצורך. (שאלה י).

"וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר פרק כח, ג-ד)

 שאלות: א. מדוע הוצרכה התורה לחזור ולצוות כאן על הקרבת התמידים, לאחר שכבר הצטוו על כך בפרשת תצוה. ב. מה נרמז בכך שהיו התמידים דוקא כבשים, ולא פרים או אלים, וכן שהוקרבו אחד בבוקר ואחד בערב, ולא שניהם יחד כמו קרבנות המוספים.

תשובה: כל זמן שהיה משה רבינו חי, היתה רוח הנבואה נשפעת בזכותו על כל ישראל בקלות ובהכנה מועטה, ועתה שהגיע זמנו למות תצטרך הנבואה להכנה כפולה ומכופלת, אמר לו ה' שיחזור להזהיר את ישראל על הקרבת התמידים והמוספים, כיון שהקרבת הקרבנות גורמת להשפעת שפע נבואי, ומטעם זה כבר אדם הראשון, נח והאבות הקריבו קרבנות. ובנוסף לכך, כל חיי משה היה הוא מזרז את הכהנים בכל בוקר להקריב את קרבן התמיד, להוריד את השפע האלוקי אל העם, ועתה כשקרב יום מותו זירז אותם וציוה את ישראל על כך.

ואמנם שני התמידים מרמזים על שתי מתנות גדולות ועיקריות שנתן ה' לישראל, המתנה הגדולה ביותר היא מתן תורה, שאז קנו את שלמותם הנפשית, וכנגד זה מקריבים קרבן תמיד בבוקר, כמו מתן תורה שהיה בבוקר. והמתנה השניה היא הוצאתם מארץ מצרים, שאז קנו את שלמותם הגשמית, להיות בני חורין, וכנגדה מקריבים תמיד בין הערביים, כמו קרבן הפסח שעשו בזמן יציאתם מארץ מצרים בין הערביים. ובכך ששניהם כבשים נרמז שעל ידי זה יהיו ישראל נכבשים ונכנעים לפני ה'. וכיון שלאחר יציאת מצרים אכלו בני ישראל את המן, שהיה עשירית האיפה, הצטוו גם אחרי קרבן התמיד להביא מנחה בשיעור עשירית האיפה, ועל ידי זה יזכרו ישראל תמיד את טובות ה' וחסדיו. (שאלות א-ב)