ספר נשים: הלכות אישות, פרק יז

ט) הנעשה ערב לאשה בכתובתה, והיינו שהתחייב לה שאם בעלה לא ישלם לה את דמי כתובתה, הוא ישלם לה, אף על פי שקנו מידו – שעשו קנין על ערבותו, ולאחר מכן גירשה הבעל ולא שילם לה כתובתה, הערב אינו חייב לשלם, והטעם לכך שלא חל חיובו כלל, כיון שמצוה עשה בערבותו, שעל ידי זה הסכימה האשה להנשא, והרי לא חסרה כלום, כיון שדמי הכתובה הם כמתנה שמתחייב לה הבעל, ואין זה דומה להלואה שהמלוה נחסר. ואם ערב של כתובת בנו הוא, וקנו מידו על ערבותו, ולא שילם הבעל את דמי הכתובה, חייב האב לשלם את דמי ערבותו, לפי שהאב בגלל בנו משעבד עצמו, וגומר בדעתו ומקנה.

וערב קבלן של כתובה, חייב לשלם אף על פי שלא קנו מידו, ואי זה הוא הנחשב 'ערב קבלן', זה שאמר לאשה 'הנשאי לזה, ואני נותן דמי כתובה זו', אבל אם אמר לה הריני ערב כתובה זו, או שאמר אני פורע כתובה זו, או אני חייב בה, וכיוצא בזה מלשונות אלו, פטור, אלא אם כן היה אביו, וכפי שהתבאר.

המגרש את אשתו, ולא שילם לה כתובתה, ובאה לגבות דמי כתובתה מן הערב הקבלן, או מאביו שנעשה ערב, ידירנה הנאה – ידור הבעל שתהא הנאת אשה זו אסורה עליו לעולם, ואחר כך תפרע כתובתה מן הקבלן, או מאביו של המגרש אם היה ערב, והטעם לכך, כיון שאנו חוששים שמא מתחילה גירשה רק כדי להרויח את דמי כתובתה מהערב, ולאחר מכן יחזירנה, ונמצאו עושין קנוניא על נכסיו של זה, אך לאחר שידור שלא יהנה ממנה לעולם, לא יוכל לחזור ולישא אותה.
י) וכן המקדיש את כל נכסיו, וגירש את אשתו, ובאה לגבות את דמי כתובתה מן ההקדש, שהרי שעבודה קדם להקדשו, ידירנה הבעל הנאה לעולם, ואחר כך תפרע מן הפודה מיד ההקדש, והטעם לכך, שמא יעשו קנוניא על ההקדש, שגירשה רק כדי להוציא מן ההקדש את דמי כתובתה, ולאחר שתגבה מן ההקדש את דמי כתובתה יחזירנה בעלה. אבל המגרש את אשתו ובאה לטרוף מן הלקוחות, אין מחייבין אותו להדירה, אלא נשבעת וטורפת, ואם רצתה תחזור לבעלה, וכאן לא שייך חשש קנוניא, כיון שכבר ידעו הלקוחות בזמן שקנו את הנכסים שיש עליו כתובת אשה, והם הפסידו על עצמם בכך שלקחו נכסים שנמצאים תחת שיעבודה של האשה.