מסכת עירובין, פרק י, שיעור 122

גמרא

שנינו במשנה שבמדינה אסור להחזיר רטיה שנפלה בשבת, והיינו באופן שהסיר אותה האדם מדעתו. הגמרא מביאה ברייתא בענין החזרת רטיה שנפלה מעצמה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, רְטִיָּה שֶׁפֵּרְשָׁה – נפלה מֵעַל גַּבֵּי הַמַּכָּה בְּשַׁבָּת, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ למקומה בְּשַׁבָּת, ואף שאסרו חכמים להניח רטיה בשבת, מחשש שיבא לידי מירוח, וכפי ששנינו במשנה, נפילת הרטיה זהו דבר שאינו מצוי, ולא גזרו בזה חכמים איסור. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם נפלה כולה, אסור להחזירה למקומה, אבל אם רק זזה ממקומה רשאי להחזירה, ולכן אם הוּחְלְקָה לְמַטָּה, דּוֹחֲקָה לְמַעְלָה. ואם הוּחְלְקָה לְמַעְלָה, דּוֹחֲקָה לְמַטָּה.

מוסיפה הברייתא דין שאינו שנוי במחלוקת: וּמְגַלֶּה מִקְצָת רְטִיָּה – מותר לאדם לגלות מקצת מהמקום שתחת הרטיה, וּמְקַנֵּחַ את פִּי המַכָּה, וּרְטִיָּה עַצְמָהּ לֹא יְקַנֵּח, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ – מחליק את הרטיה, וְאִם מֵרַח, חַיָּיב חַטָּאת.

מבארת הגמרא באיזה אופן נשנתה ברייתא זו: אָמַר רַב חִסְדָּא, מַחְלֹקֶת זו של רבי יהודה וחכמים, האם מותר להחזיר רטיה שנפלה, בְּאופן שֶׁפֵּירְשָׁה הרטיה עַל גַּבֵּי כְּלִי, וכגון שנפלה על כר או כסת, שבזה סובר תנא קמא שמותר, אֲבָל אם פֵּרְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, נחשבת החזרתה למקומה כנתינת רטיה חדשה, ולדִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לְהַחְזִירָהּ.

פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים שהֲלָכָה כְּתַנָּא קַמָּא, שאם נפלה הרטיה על גבי כלי, מותר להחזירה בשבת. וְאַף עַל גַּב דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאף בנפלה על גבי כלי אסור להחזירה, לֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כמותו. והטעם לכך, דְּהָא – שהרי רַב אַשִּׁי, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא מאוחר יותר, עָבַד עוּבְדָא – עשה מעשה כְּדברי תַנָּא קַמָּא, דְּאָמַר מַר בַּר רַב אַשִּׁי, הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּאַבָּא – הייתי עומד לפני אבי, רב אשי, בשבת, וְנָפְלָה לֵיהּ אֲבֵּי סַדְּיָא – ונפלה לו רטיה ממכתו על המטה, וְאַהֲדְרָהּ – והחזירה רב אשי והניחה על גבי מכתו. ממשיך מר בר רב אשי ומספר, וְאָמְרִי לֵיהּ – ואמרתי לו, לֹא סָבַר לָהּ מַר לְהָא – האם אין אדוני סובר לדבר זה דְּאָמַר רַב חִסְדָּא, מַחְלֹקֶת שֶׁפֵּרְשָׁה עַל גַּבֵּי כְּלִי, אֲבָל פֵּרְשָׁה עַל גַּבֵּי קַרְקַע דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר לְהַחְזִיר, וְאָמַר רַב יְהוּדָה, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, שאף אם פירשה על גבי כלי אסור להחזירה. אָמַר לִי אבי, רב אשי, לֹא שְׁמִיעַ לִי – לא שמעתי דבר זה, ואין כוונתו שלא שמע כן בפועל, אלא כְּלוֹמַר, לֹא סְבִירָא לִי – איני סובר בזה כדברי רב יהודה, שהלכה כרבי יהודה, אלא אני סובר שההלכה היא כחכמים, שאם נפלה הרטיה על גבי כלי, וכגון כאן שנפלה על גבי המטה, מותר להחזירה.

משנה

כֹּהֵן העובד במקדש בשבת, שֶׁלָּקָה [-נפצע] בְּאֶצְבָּעוֹ, כּוֹרֵךְ עָלָיו גֶּמִי בַּמִּקְדָּשׁ, ואף שהגמי מרפא את המכה, כיון שצורך העבודה הוא, שאין זו דרך ארץ שייראה פצעו תוך כדי העבודה, לא אסרו זאת חכמים [ויזהר שלא יחצוץ הגמי בין ידו לבין כלי השרת (רמב"ם)], אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה – אך בשאר המקומות אסור לכרוך גמי על פצע בשבת, כיון שיש בכך משום רפואה, ואסרו חכמים לעשות רפואה בשבת, מחשש שיבא האדם לטחון סממנים לרפואה, ויעבור באיסור תורה של טוחן. וְאִם כוונתו בקשירת הגמי היא לְהוֹצִיא דָּם, כָּאן וְכָאן – בין במקדש ובין במדינה אָסוּר, כיון שאין בכך צורך לעבודת המקדש, ועוד, שהרי זהו איסור תורה של חובל, ולא הותרו איסורי תורה במקדש.

בּוֹזְקִין – מפזרים מֶלַח עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ של המזבח בשבת, כדי שֶׁלֹּא יַחְלִיק את רגלי הכהנים העולים ויורדים בו, כיון שהוא חלק, וכשהגשם יורד עליו הוא מחליק את ההולכים עליו.

וּמְמַלְּאִין מים במקדש מִבּוֹר הַגּוֹלָה וּמִבּוֹר הַגָּדוֹל, בְּגַלְגַּל מיוחד שהיה על גביהם בְּשַׁבָּת, ואף שעל ידי גלגל זה ניתן לשאוב בקלות רבה, לא אסרו זאת במקדש, אבל במדינה אסרו זאת, מחשש שלרוב קלות השאיבה יבא לשאוב גם לגינתו ולחורבתו, וישקה אותם בשבת. וְשואבים מים אפילו על ידי גלגל מִבּוֹר הַקַּר בְּיוֹם טוֹב – מבור שהיה בירושלים, שהיו נובעים ממנו מים חיים ['הקר' לשון מקור מים], והיו זקוקים לו לצורך עולי רגלים [ובגמרא יבואר איך הותר השימוש בבור זה על ידי גלגל], אבל בשאר בורות הנובעים מים לא התירו לשאוב על ידי גלגל.