(302) חלק שני, פרק יז

פרשת קדושים – בהר

"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ, אֲנִי ה' ". וּפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י: לִרְאוֹת בְּמִיתָתוֹ, וְאַתָּה יָכוֹל לְהַצִּילוֹ, כְּגוֹן טוֹבֵעַ בַּנָּהָר אוֹ חַיָּה אוֹ לִסְטִים בָּאִים עָלָיו. וְעַיֵּן בְּסַנְהֶדְרִין, שֶׁאִם אֵינוֹ יָכוֹל בְּעַצְמוֹ לְהַצִּילוֹ, מְחֻיָּב לִטְרֹחַ וְלִשְׂכֹּר אֲנָשִׁים כְּדֵי לְהַצִּילוֹ. וְהִנֵּה סְמָכוֹ הַכָּתוּב לְ"לֹא תֵלֵךְ רָכִיל". נִרְאֶה שֶׁבָּא הַכָּתוּב לוֹמַר, שֶׁאִם עָבַר וְעָשָׂה רְכִילוּת גְּדוֹלָה עַל אָדָם, וְעַל יְדֵי זֶה הִכְנִיס כַּעַס גָּדוֹל בְּלֵב פְּלוֹנִי עָלָיו, וְיוּכַל לָבוֹא לִידֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת (כָּעִנְיָן שֶׁעָשָׂה דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי לִפְנֵי שָׁאוּל עַל דָּוִד), מְחֻיָּב אַחַר כָּךְ לִרְאוֹת לְהָסִיר הַסַּכָּנָה מֵעָלָיו. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל עַל יְדֵי עַצְמוֹ, מְחֻיָּב עַל יְדֵי אֲחֵרִים שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ לְהַצִּילוֹ. וְסִיֵּם הַכָּתוּב: "אֲנִי ה"', וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י: נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר, לְמִי שֶׁזָּהִיר מִלִּהְיוֹת רָכִיל וּמִשְׁתַּדֵּל לְהַצִּיל חֲבֵרוֹ מִסַּכָּנָה וְנֶאֱמָן לִפְרֹעַ, לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה בְּהֶפְכּוֹ, וְכִדְאִיתָא בְּתוֹסֶפְתָּא דְּפֵאָה: עַל שָׁלֹש עֲבֵרוֹת נִפְרָעִין מִן הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקְּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאֵלּוּ הֵן: עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְלָשׁוֹן הָרָע נֶגֶד כֻּלָּם.

"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לְהַלְבִּין פָּנָיו בָּרַבִּים, אַף שֶׁהוּא דֶּרֶךְ תּוֹכָחָה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ תּוֹכָחָה. הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ, גָּדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא, כִּדְאִיתָא בְּבָבָא מְצִיעָא: כָּל הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים. וְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא: נֹחַ לוֹ לְאָדָם, שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים. מְנָא לָן? מִתָּמָר, דִּכְתִיב: "הִיא מוּצֵאת, וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר" וְגוֹ'. וּמוּכָח מִזֶּה, דַּאֲפִלּוּ אִם אוֹתוֹ הָאִישׁ גַּם כֵּן חַיָּב בַּדָּבָר, אֲפִלּוּ הָכֵי צָרִיךְ לִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ, וּמוּכָח שָׁם עוֹד בַּגְּמָרָא, דְּמִי שֶׁרָגִיל לְהַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא.

בְּפָרָשַׁת בְּהַר: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ". כָּאן הִזְהִירָה הַתּוֹרָה עַל אוֹנָאַת דְּבָרִים דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא יַקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ בִּדְבָרִים. וְאָמְרִינַן בַּגְּמָרָא: גְּדוֹלָה אוֹנָאַת דְּבָרִים מֵאוֹנָאַת מָמוֹן, שֶׁזֶּה בְּגוּפוֹ וְזֶה בְּמָמוֹנוֹ, וְזֶה נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן וְזֶה לֹא נִתָּן לְהִשָּׁבוֹן. וְאָמְרִינַן שָׁם: כָּל הַשְּׁעָרִים נִנְעֲלוּ, חוּץ מִן שַׁעֲרֵי אוֹנָאָה, לְהִפָּרַע מְן הַמְאַנֶּה. וְאוֹנָאַת דְּבָרִים הִיא גַּם כֵּן נִכְנֶסֶת בִּכְלַל לָשׁוֹן הָרָע, כִּדְאִיתָא בְּמַסֶּכֶת יוֹמָא.