מסכת עירובין, פסקי הלכות, פרק ג

(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)

א. אין מערבין בחצירות אלא בפת שלמה בלבד אפילו ככר מאפה סאה והיא פרוסה אין מערבין בה, היתה שלמה והיא כאיסר מערבין בה, וכשם שמערבין בפת תבואה כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים אבל לא בפת דוחן, ושתוף בין בפת בין בשאר אוכלים, בכל אוכל משתתפין חוץ מן המים בפני עצמן או מלח בפני עצמו, וכן כמהין ופטריות אין משתתפין בהן שאינן חשובין כאוכלים, ערב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין בו. (רמב"ם עירובין א, ח)

ב. אין נלקח בכסף מעשר אלא מאכל אדם שגידוליו מן הארץ, או גידולי גידוליו מן הארץ, כגון הפרט המפורש בתורה בבקר ובצאן וביין ובשכר.

לפיכך אין לוקחין בכסף מעשר מים ומלח כמהין ופטריות לפי שאין גידוליהם מן הארץ, ולא פירות מחוברין לקרקע, ולא פירות שאינן יכולים להגיע לירושלים, לפי שאינן דומין לבקר וצאן. (רמב"ם מעשר שני ונטע רבעי ז, ג-ד)

ג. אוכל שהוא מותר באכילה אף על פי שהוא אסור לזה המערב הרי זה מערב בו ומשתתף בו, כיצד משתתף הוא הנזיר ביין וישראל בתרומה, וכן הנודר מאוכל זה או שנשבע שלא יאכלנו מערב בו ומשתתף בו, שאם אינו ראוי לזה הרי הוא ראוי לאחר. (רמב"ם עירובין א, יד)

ד. הנותן עירובו בבית הקברות אינו עירוב לפי שבית הקברות אסור בהנייה וכיון שרוצה בקיום העירוב שם אחר קנייה הרי נהנה בו, נתנו בבית הפרס הרי זה עירוב ואפילו היה כהן מפני שיכול ליכנס שם במגדל הפורח או שינפח והולך. (רמב"ם עירובין ו, יז)

ה. נשתתפו ביין חי שיעורו שתי רביעיות לכולן, וכן בשכר שתי רביעיות, ביצים שתים ומשתתפין בהן ואפילו הן חיות, ורמונים שתים, אתרוג אחד, חמשה אגוזים, חמשים אפרסקים, ליטרא של ירק בין חי בין שלוק ואם היה בשל ולא בשל אין מערבין בו לפי שאינו ראוי לאכילה, עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין, כשות כמלוא היד, פולין לחין כמלוא היד, חזין ליטרא, והתרדין הרי הן בכלל הירק ומערבין בהן, עלי בצלים אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת, אבל פחות מכאן אינו אוכל, וכל אלו הדברים האמורין כלפתן הן, ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו וכן כל כיוצא בהן וכל האוכלין מצטרפין לשיעור השיתוף. (רמב"ם עירובין א, יא)

ו. אבל דבר האסור לכל כגון טבל אפילו טבל של דברי סופרים, וכן מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה, אין מערבין ומשתתפין בהן, אבל מערבין ומשתתפין בדמאי מפני שראוי לעניים, ובמעשר שני והקדש שנפדו אף על פי שלא נתן את החומש שאין החומש מעכב, ומערבין במעשר שני בירושלים מפני שהוא ראוי שם לאכילה אבל לא בגבולין. (רמב"ם עירובין א, טו)

ז. הרוצה לשלח עירובו ביד אחר להניחו לו במקום שהוא רוצה לקבוע שביתתו שם הרשות בידו, וכשהוא משלחו אינו משלחו ביד חרש שוטה וקטן ולא ביד מי שאינו מודה במצות עירוב, ואם שלח אינו עירוב, ואם שלחו ביד אחד מאלו הפסולין להוליכו לאדם כשר כדי שיוליכו הכשר ויניחו במקום העירוב הרי זה כשר, ואפילו שלחו על הקוף או על הפיל, והוא שיהיה עומד מרחוק עד שיראה זה הפסול או הבהמה שהגיעו אצל הכשר שאמר לו להוליך את העירוב, וכן רבים שנשתתפו בעירובי תחומין ורצו לשלח עירובן ביד אחר הרי אלו משלחין. (רמב"ם עירובין ו, כב)

ח. כיצד מערבין בחצירות גובין חלה אחת שלימה מכל בית ובית ומניחין הכל בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר, אבל אם נתנו בבית שער אפילו בית שער של יחיד או באכסדרה או במרפסת או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו עירוב, וכשמקבץ העירוב מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב, ואומר בעירוב זה יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת, ויש לקטן לגבות עירובי חצרות, ובית שמניחין בו עירוב אינו צריך ליתן את הפת, ואם היו רגילין להניח בו אין משנין אותו מפני דרכי שלום. (רמב"ם עירובין א, טז)

ט. אבל אם נתכוין לשבות ברה"י או ברה"ר והניח עירובו בכרמלית, או שנתכוין לשבות בכרמלית והניח עירובו ברה"י או ברה"ר הרי זה עירוב, שבשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות מותר להוציא ולהכניס מכל אחת משתי הרשויות לכרמלית לדבר מצוה, שכל דבר שהוא מדברי סופרים לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או בשעת הדחק. (רמב"ם עירובין ו, ט)

י. נתנו במגדל ונעל ואבד המפתח אם יכול להוציאו בלא עשיית מלאכה הרי זה עירוב, שאין אסור לעשות בין השמשות במקום מצוה אלא מלאכה, נתנו בראש הקנה או הקונדס הצומחין מן הארץ אינו עירוב גזירה שמא יתלוש, ואם היו תלושין ונעוצין הרי זה עירוב. (רמב"ם עירובין ו, י)

יא. נתן העירוב או השיתוף במגדל ונעל עליו ואבד המפתח קודם שחשיכה אם אי אפשר לו להוציא העירוב אלא אם כן עשה מלאכה בין השמשות הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב שהרי אי אפשר לאכלו, הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך אין מערבין בה שעדיין היא טבל כל בין השמשות וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום. (רמב"ם עירובין א, כב)

יב. נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמא מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, שקניית העירוב בין השמשות, ואם ספק הרי זה עירוב שספק העירוב כשר, לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות הרי זה עירוב. (רמב"ם עירובין ו, יב)

יג. כל המניח עירובו במקום יש לו במקום עירובו ארבע אמות, לפיכך המניח עירובי תחומין שלו בסוף התחום ונתגלגל העירוב ויצא חוץ לתחום בתוך שתי אמות הרי זה עירוב וכאילו לא יצא ממקומו, ואם יצא חוץ לשתי אמות אינו עירוב שהרי נעשה חוץ לתחום והמניח עירובו חוץ לתחום אינו עירוב מפני שאינו יכול להגיע אל עירובו.

נתגלגל העירוב ויצא שתי אמות חוץ לתחום או אבד או נשרף או שהיה תרומה ונטמא מבעוד יום אינו עירוב, משחשיכה הרי זה עירוב, שקניית העירוב בין השמשות, ואם ספק הרי זה עירוב שספק העירוב כשר, לפיכך אם נאכל העירוב בין השמשות הרי זה עירוב. (רמב"ם עירובין ו, יא-יב)

יד. מערב אדם שני עירובין בשתי רוחות ומתנה ואומר אם אירע לי דבר מצוה או נלחצתי למחר ונצרכתי לרוח זו זה העירוב הוא שאני סומך עליו והעירוב שברוח השנית אינו כלום, ואם נצרכתי לרוח זו השנית זה העירוב הוא שאני סומך עליו ושברוח הראשונה אינו כלום, ואם נצרכתי לשתי הרוחות יש לי לסמוך על איזה עירוב שארצה ולאיזה שארצה אלך, ואם לא אירע לי דבר ולא נצרכתי לרוח מהן אין שני העירובין האלו עירוב ואיני סומך על אחד מהן אלא הריני כבני עירי שיש לי אלפים אמה לכל רוח מחוץ לחומה. (רמב"ם עירובין ח, ג)

טו. יום טוב שחל להיות סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה או שני ימים טובים של גליות יש לו לערב שני עירובין לשתי רוחות וסומך על אי זה מהן שירצה ליום הראשון ועל העירוב שברוח השניה ליום השני, או מערב עירוב אחד לרוח אחת וסומך עליו לאחד משני ימים וביום השני יהיה כבני העיר וכאילו לא עשה עירוב ויש לו אלפים אמה לכל רוח, במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה הרי הן כיום אחד ואינו מערב לשני הימים אלא לרוח אחת. (רמב"ם עירובין ח, ה)

טז. המערב לשני ימים טובים של גליות או לשבת ויום טוב אף על פי שהוא עירוב אחד לרוח אחת לשני הימים צריך שיהיה העירוב במקומו מצוי בליל ראשון ובליל שני כל בין השמשות, כיצד הוא עושה מוליכו בערב יום טוב או בערב שבת ומחשיך עליו ונוטלו בידו ובא לו אם היה ליל יום טוב, ולמחר מוליכו לאותו מקום ומניחו שם עד שתחשך ואוכלו אם היה ליל שבת או מביאו אם היה ליל יום טוב, מפני שהן שתי קדושות ואינן כיום אחד כדי שנאמר מליל ראשון קנה העירוב לשני ימים.

נאכל העירוב בראשון קנה העירוב לראשון ואין לו עירוב לשני, עירב ברגליו בראשון צריך לערב ברגליו בשני והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב בלבו שיקנה שם שביתה, עירב בפת בראשון אם רצה לערב ברגליו בשני הרי זה עירוב, ואם רצה לערב בפת צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון. (רמב"ם עירובין ח, ח-ט)

יז. חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב אבל אין יום טוב מכין לשבת ולא שבת מכינה ליום טוב, לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר השבת אסורה, ואף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה נמצא שבת מכין אותה ליום טוב, ואסרוה בכל יום טוב גזירה משום יום טוב שאחר שבת, וכן ביצה שנולדה בכל שבת אסורה גזרה משום שבת שאחר יום טוב. (רמב"ם יום טוב א, יט)

יח. זה שאמרנו שיש לו לאדם לערב שני עירובין בשתי רוחות לשני הימים והוא שיהיה אפשר לו להגיע לכל אחד משני העירובין ביום הראשון, אבל אם אי אפשר לו להגיע לעירוב של יום השני ביום הראשון אין עירוב השני עירוב, שהעירוב מצותו שיהיה בסעודה הראויה מבעוד יום וזה הואיל ואינו יכול להגיע לזה העירוב ביום הראשון הרי זו אינה ראויה מבעוד יום.

כיצד הרי שהניח עירובו ברחוק אלפים אמה מביתו לרוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני ברחוק אמה אחת או מאה או אלף ברוח מערב וסמך עליו ליום שני אין זה השני עירוב, שהרי ביום הראשון אין זה העירוב השני ראוי לו מבעוד יום לפי שאינו יכול להגיע אליו שהרי לא נשאר לו ברוח מערב כלום.

אבל אם הניח עירובו ברחוק אלף וחמש מאות אמה מביתו ברוח מזרח וסמך עליו ליום ראשון והניח עירוב שני רחוק מביתו לרוח מערב בתוך חמש מאות אמה וסמך עליו ליום שני הרי זה עירוב, שהרי אפשר לו שיגיע לו ביום הראשון. (רמב"ם עירובין ח, יא-יג)

יט. אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין או היאך הן פירותיהן, שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום וישב שם עד שתחשך כדי שיהיה קרוב לעשות חפציו במוצאי שבת, שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. (רמב"ם שבת כד, ב)

כ. כיוצא בו היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון אומר אם היום חול תהיה זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום, וקורא עליה שם ומניחה, ולמחר בשני חוזר ואומר אם היום קדש אין בדברי כלום ואם היום חול תהיה זו תרומה על זו וקורא עליה שם ומניחה כדרך שקרא עליה בראשון, ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה ואוכל את השנייה. (רמב"ם יום טוב ו, יב)

כא. שני ימים טובים אלו של גליות שתי קדושות הן ואינן כיום אחד לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון או שנולד בראשון אם הכין אותו לשני הרי זה מותר. כיצד ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני, חיה ועוף שניצודו בראשון יאכלו בשני, דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון יאכל בשני, וכן מותר לכחול את העין ביום טוב שני ואף על פי שאין שם חולי. במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל שני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת הן וכיום אחד הן חשובים לכל אלו הדברים אלא לענין המת בלבד, אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה אסורה בשני וכן כל כיוצא בזה. שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן אסורה בשני וכן כל כיוצא בביצה ואפילו נולדה ביום טוב שני לא תאכל בשבת הסמוכה לו. (רמב"ם יום טוב א, כד)

כב. גוי שהביא תשורה לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר לקרקע או שהביא חיה או עופות או דגים שאפשר לצודן בו ביום הרי אלו אסורין עד לערב וימתין בכדי שיעשו, אפילו הדס וכיוצא בו אינו מריח בו לערב עד שימתין בכדי שיעשו, ואם אין מאותו המין במחובר לקרקע או שהיתה צורתו מוכחת עליו שמאתמול נעקר או נצוד אם הביאו מתוך התחום מותר ואם הביאו מחוץ לתחום הרי זה אסור, והבא בשביל ישראל זה מחוץ לתחום מותר לישראל אחר. (רמב"ם יום טוב ב, י)

כג. ובשבתות ובימים טובים מתפלל שבע ברכות בכל תפלה ותפלה מארבע תפלות של אותו היום, שלש ראשונות ושלש אחרונות וברכה אמצעית מעין אותו היום, בשבתות חותמין בברכה אמצעית מקדש השבת, וברגלים חותם בה מקדש ישראל והזמנים, ואם היה שבת ויום טוב חותמים בה מקדש השבת וישראל והזמנים, בראש השנה חותמין בה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון, ואם היה שבת חותם בה מלך על כל הארץ מקדש השבת וישראל ויום הזכרון. (רמב"ם תפילה ונשיאת כפים ב, ה)

כד. כל לילי יום טוב ובליל יום הכפורים אומרים שהחיינו, ובשביעי של פסח אין מברכין שהחיינו מפני שאינו רגל בפני עצמו וכבר בירך על הזמן בתחלת הפסח. (רמב"ם שבת כט, כג)

כה. וכן הרואה את חבירו לאחר שלשים יום מברך שהחיינו, ואם ראהו לאחר שנים עשר חדש מברך ברוך אתה יי' מחיה המתים, הרואה פרי המתחדש משנה לשנה בתחלת ראייתו מברך שהחיינו. (רמב"ם ברכות י, ב)