הפטרת פרשת דברים [ג' דפורענותא]

בשבועות אלו של 'בין המצרים' אין מפטירים בעניני פרשת השבוע, אלא בעניני החורבן, וההפטרה השלישית היא תחילת נבואת ישעיה:

פרק א, (א) חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם, ותחילת הנבואה שבפרק זה עוסקת בארץ יהודה, והמשכה עוסק בירושלים, ובסיום הפרק התנבא על יהודה וירושלים, ונבואה זו נאמרה לראשונה בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ מלך יהודה, וחזר והתנבא נבואה זו בימי יוֹתָם, אָחָז ויְחִזְקִיָּהוּ, שהיו כולם מַלְכֵי יְהוּדָה. (ב) שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, לפי שהשמים והארץ הם הדברים המפורסמים ביותר בעולם, וקיימים לעד, קורא להם הנביא שישמעו את ריב ה' עִם עַמּוֹ, כִּי ה' דִּבֵּר, בָּנִים – את עם ישראל, שהם כבנים לי, גִּדַּלְתִּי כפי שמגדל אב את בניו, והרי מחוק המוסר הוא שבן יכבד את אביו גם אם לא עשה לו טובה מיוחדת, וְרוֹמַמְתִּי – וכל שכן כאן שמלבד זאת שגידל ה' את בניו, הוסיף ורומם אותם על פני כל הגויים, ומחמת כן התחייבו ישראל לעבוד את ה' ולהודות לו בכפליים, ולא די שלא עשו כן, אלא וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי. (ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ – הרי השור מכיר את בעליו בכך שקנה אותו, אף שעדיין לא עשה לו שום טובה, וַחֲמוֹר, שאין לו הכרה כל כך כמו השור, מכל מקום מכיר הוא את אֵבוּס בְּעָלָיו, כיון שמשם הוא אוכל ונהנה, אבל יִשְׂרָאֵל, בעת שקראתים בשם 'ישראל' המורה שהם שייכים לחלקי, והיה להם להכיר את ה' כאדונם, וכדרך השור שמכיר את בעליו, ובכל זאת לֹא יָדַע – לא רצה לידע את הדבר, עַמִּי – בעת שרוממתי אותם על פני כל העמים, והיה להם להכיר טובה לפחות כחמור, שמכיר את הטובה שבאה אליו מאדוניו, אך לֹא הִתְבּוֹנָן – לא רצה להבין את הדבר. (ד) עתה מתאר הנביא את איכות חטאיהם מדרגה אחר מדרגה, הוֹי, גּוֹי חֹטֵא, ו'חטא' הוא בשגגה, אך לא רק בשגגה חטאתם, אלא אתם עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן, שה'עוון' הוא במזיד, ולא חטאתם רק לפעמים, אלא נעשיתם זֶרַע מְרֵעִים, והיינו שהתמידו ברעתם עד שהם מכונים בשם 'מְרֵעִים', שדרכם להרע תמיד, ולא חטאתם רק למלא תאוותכם או להשיג איזו תועלת, אלא נעשיתם בָּנִים מַשְׁחִיתִים, שההשחתה מורה על עשיית עבירות ללא הנאה ותועלת, אלא רק מחמת שחיתות הנפש. ולא רק שעברו את כל העבירות הללו, אלא עָזְבוּ לגמרי אֶת ה', ולא עשו כן רק לתאבון ולמלא תאוותם, אלא נִאֲצוּ – התכוונו לבזות ולהכעיס אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל, ולא עשו כל זאת דרך פריקת עול ובקשת הבטלה, שאז ניתן ללמד עליהם זכות שלא רצו להיות משועבדים לה', אלא נָזֹרוּ אָחוֹר – נסוגו מעם ה' לעבוד אלהים אחרים, על אף שעבודת האלילים קשה וכבדה יותר, ובחרו בעבודה זו על פני עבודת ה'. (ה) וכיון שהרביתם כל כך לפשוע עד שהגעתם לתכלית המרד והמרי, אם כן עַל מֶה תֻכּוּ – מה התועלת בכך שאתם מוכים, והרי אין הדבר מעורר אתכם לחזור בתשובה, אלא עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה – תמשיכו לסור מאחרי ה', והראיה לכך, כי כבר עתה אתם משולים לאדם חולה, כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי – שהאבר הכולל את כל המחלות הוא חולי הראש, כי כל ההרגשות יוצאות מהמוח, וכל האברים נפגעים ממחלת הראש, וְכָל לֵבָב דַּוָּי – והחלק המורגש ביותר במחלת הגוף הוא חולי הלב, השולח חיות לכל האברים על ידי הדם. (ו) ולא רק הראש והלב חולים, אלא מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם – אין בו אבר תמים, שלם, אלא בכל הגוף יש פֶּצַע – מכת חרב, הפותחת את הבשר, וְחַבּוּרָה – מכה קהה, הצוררת את הדם תחת העור, וּמַכָּה טְרִיָּה – מכה הגורמת להוצאת הלחות מהגוף, ורפואת הפצע היא לחובשו בתחבושת המהדקת את המקום וסוגרת את החתך, ורפואת החבורה היא לרכך את המקום עד שיצא הדם והמוגלה, וכשיש פצע וחבורה במקום אחד אי אפשר לרפואתם, כיון שהרפואה של האחד מזיקה לדבר השני, ורפואת המכה הטריה היא לשים סמים המייבשים את המקום, ורפואה זו מזיקה גם לפצע וגם לחבורה, הצריכים שיהיה המקום לח, ונמצא שהמכות והחבורות בעצמם מפריעות זו לזו, שלא תהיה אפשרות לרפאותם. לֹא זֹרוּ – לא פוזרו עליהם הסממנים הניתנים על המכה לריפוי, וְלֹא חֻבָּשׁוּ – ואפילו לא נחבשו כדרך שחובשים את הפצעים לפני הריפוי, כדי שלא יתפשטו למקומות אחרים בגוף, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן – ואפילו לא ריככו את המקום בשמן, כדרך שעושים בתחילת הריפוי, הרי שלא התחילו כלל להתעסק ברפואות. (ז) ועתה מבאר הנביא את הנמשל, שהוא כנגד שלשת הפעמים שבא מלך אשור להלחם בישראל, ובפעם הראשונה בא בימי אחז מלך יהודה, והגלה את עשרת השבטים, וכנגד זה אמר הרי אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, שרוב הארץ היתה שוממה, וזו הצרה הגדולה ביותר, שהארץ שוממה, וזה כנגד מה שאמר במשל 'כל ראש לחלי', שמחלת הראש היא החמורה יותר, הגם שלא תמיד מרגישים בה כל כך, ואף כאן אחרי שגלו עשרת השבטים, אף על פי שהיתה זו צרה גדולה, מכל מקום לא כולם הרגישו בכך, כיון שהיו עדיין ערים שישבו בשלווה. וכנגד הפעם השניה שבא מלך אשור בימי חזקיהו מלך יהודה, ותפס את ערי יהודה הבצורות, אומר עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ, שאמנם זהו דבר הפחות בחשיבותו משממון כל הארץ, אך כל אחד מרגיש בו, שהעיר שהוא גר בה שרופה באש, וזה כנגד 'כל לבב דוי', שחולי הלב מורגש יותר, אך אמנם היו עדיין יחידים שהיו יושבים לבטח. וכנגד הפעם השלישית שהתחיל לצור על ירושלים, אומר אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ – אדמתו של כל אחד ואחד ממכם נאכלת על ידי האויבים, וזה כנגד מה שאמר 'מכף רגל ועד ראש אין בו מתום', וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִים – והרי הארץ אבודה ממכם כשם שנשחתת הארץ על ידי זרם מים אדירים, המשחית את כל הארץ עד שאין לה תקוה עוד. (ח) ומוסיף הנביא לצייר את שלשת הירידות שהיו לירושלים, בשלשת המלחמות הללו, וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם – כמו סוכת השומר בכרם, שהשומר לבדו גר שם, כך בני ירושלים היו לבדם בעירם, כי כל עשרת השבטים גלו מהארץ, ואחר כך נעשתה ירושלים כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה – כסוכה הבנויה בשדה קישואים, שאפילו השומר אינו נמצא שם בשעות היום, כיון שאין צורך לשמור את הקישואים מהעופות, אלא נמצא שם השומר רק בלילה, לשמור מגנבים, כך אנשי ירושלים היו מתחבאים בשעות היום במערות מפני האויבים, ונמצאים בעירם רק בשעות הלילה, ובפעם השלישית שעלה מלך אשור על ירושלים, היתה היא כְּעִיר נְצוּרָה במצור. (ט) לוּלֵי ה' צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט – אם לא שהשאיר לנו ה' מעט שארית בחסדו, הרי כיון שכִּסְדֹם הָיִינוּ, שהיתה רעתם גדולה יותר מרעת אנשי עמורה, אזי לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ – היינו נדמים בעונשינו לעונש אנשי עמורה, שלא נותר מהם איש [מה שאין כן אנשי סדום, שאף שהיו רשעים יותר, הרי נמלטו משם לוט ושתי בנותיו]. (י) שִׁמְעוּ דְבַר ה', קְצִינֵי סְדֹם – שרים הדומים ברשעותם לשרי סדום [כי רעת השופטים בסדום היתה גדולה יותר מבעמורה], הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, כי התוכחה שאומר להם הנביא כתובה כבר בתורה, שאין הקרבנות מועילים בלא וידוי ותשובה, עַם עֲמֹרָה. (יא) באותו זמן היו העם רגילים להביא קרבנות שמנים ומשובחים, ועל כך אומר להם הנביא, לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', וכיון שיש כמה סוגי קרבנות, מפרט הנביא את מיני הקרבנות השונים, ולגבי קרבנות הבאים בנדבה אומר להם, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים, הקרבים כליל על גבי המזבח, וְחֵלֶב מְרִיאִים – ואת החֵלֶב של קרבנות השלמים, שבהם רק החֵלֶב מוקרב, כי תכלית הקרבנות הללו להכיר בחסד ה' ולהכנע לפניו, וכיון שאתם מביאים את הקרבנות הללו ללא כוונה פנימית, הרי זה נראה כאילו אתם חושבים שאני רעב וצריך את הקרבנות והחלבים, ועל דרך זה אומר לכם ששבעתי מקרבנות אלו, ואיני רוצה בהם. ולגבי קרבנות החובה, הבאים על חטאים ואשמות, שעיקר כפרתם הוא בזריקת הדם על המזבח, הרי תכלית הקרבנות הללו שיתחרט החוטא על עוונותיו, וכיון שאינכם מתחרטים, נראה שאתם חושבים שאני צריך את דם הקרבנות, ועל דרך זה אומר לכם, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. (יב) ועתה מדבר על קרבנות שחייב האדם להביאם רק אם הוא עולה לרגל לבית המקדש, ותכלית העליה הזו היא ללמוד יראת ה' מפי הכהנים והנביאים, ובזמן כזה ציוה ה' שיביאו קרבנות לאות רצון ואהבה, שמראה ה' שחפץ הוא בביאתם לביתו ומקבל מהם עולה ומנחה, כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי בשלשת הרגלים, ותאמרו שאתם חייבים להביא את הקרבנות הללו, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי, כיון שאינכם מכוונים בעליה לרגל ללמוד שם יראת ה', אם כן אינכם עושים בזה שום מצווה אלא רומסים את חצרי בחינם, ומוטב שלא תעלו לרגל, ולא תתחייבו בקרבנות אלו. (יג) ומאחר ועצם ביאתכם לבית המקדש היא נגד רצוני, כל שכן שלֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, שזהו קרבן הראייה והחגיגה שאיני חפץ בהם כלל, קְטֹרֶת – עשן הקרבנות הללו תּוֹעֵבָה הִיא לִי, וכמו אדם הבא להיכל המלך נגד רצונו, ועוד מוסיף למלא את ביתו קיטור ועשן. ולגבי קרבנות המוספים הבאים בשבתות, ראשי חודשים ומועדים, אומר הנביא, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא – שהם הזמנים שאתם קוראים אותם מקראי קדש, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה – לא אוכל לסבול את התכנסותכם בבית המקדש, אפילו בחצי היום שבו אתם מתאספים ומקריבים קרבנות, כיון שבאותו זמן שאתם נעצרים בבית המקדש לעבודתי, ליבכם מלא אוון, ואין מחשבות לבבכם מתאחדים עם מעשי הקרבנות שאתם מקריבים. (יד) חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם – וכל שכן בחצי היום של המועדים, שבו אתם אוכלים ושותים, שאותו שָׂנְאָה נַפְשִׁי לגמרי, כי אין בו אפילו פעולות רצויות, אלא גם מחשבות הלב וגם המעשים הם רק באכילה ושתיה שלא לשם שמים, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח מצד שהוא נגד רצוני, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא – עייפתי ממשא זה הנמשך זמן רב, שבו אתם מתמידים ושונים בחטא. (טו) לאחר שהוכיחם על כך שאין תועלת במעשים טובים ללא כוונת הלב, מוכיח אותם הנביא גם על האופן ההפוך, וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם – כאשר אתם פורשים כפיכם בתפילה אמיתית, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה במחשבה זכה וראויה, שאז באמת הכינותם ליבכם לה' כראוי, מכל מקום אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ את תפילתכם, כיון שמעשיכם הרעים סותרים לכוונתכם, כי הלא יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ, שאתם שופכים דם נקיים, ומתנאי עבודת ה' שיהיו המעשים והכוונות מתאחדים ומקודשים לשם ה'. (טז) לאחר שאמר להם הנביא שאין תועלת במעשים טובים ללא כוונת הלב, וכן אין תועלת בכוונת הלב בשעה שעושה האדם עבירות, מבאר להם הנביא את הדרך הראויה לשוב בתשובה אל ה', רַחֲצוּ את כתמי העוונות הקודמים, על ידי חרטה ועזיבת החטא, הִזַּכּוּ – זככו את הכתם היטב מכל וכל עד שיסור לגמרי, וזה נעשה על ידי תשובה מאהבה, שהזדונות נעשים כזכויות, ואמנם חזרה בתשובה מועילה על עבירות שבין אדם למקום, אך בעבירות שבין אדם לחבירו אין די בכך, אלא הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, על ידי שישיב האדם את הגזילה, וישלם את החבלה, ויפייס את מי שהוציא עליו שם רע, ואחרי שתתקנו את חטא העבר, חִדְלוּ הָרֵעַ – קבלו על עצמכם לחדול בעתיד ממעשים אלו. (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב – למדו את עצמכם לעשות מעשים טובים, שבין אדם למקום. וגם בדברים שבין אדם לחבירו, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט – בררו היטב בין הניגשים למשפט, עם מי הדין, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ – זַכּוּ את הנעשק במשפטו, ולא רק שתעשו משפט אמת כשיבואו לפניכם בעלי הדין, אלא גם שִׁפְטוּ את משפטו של היָתוֹם, הגם שהוא קטן ואינו יודע לתבוע את בעלי הדין, רִיבוּ את ריבה של האַלְמָנָה, שמלבד זאת שאין לה יכולת לתבוע את בעלי דינה החזקים ממנה, גם אין משפטה ברור כל כך, כי בדרך כלל יש במשפטי כתובתה טענות והכחשות, מכל מקום ריבו אתם את ריבה עד שיצא משפטה לאור. (יח) לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר ה', לראות מדוע אינכם חוזרים בתשובה, והלא אין לכם ממה לחשוש, כי גם אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים – כחוט השני הצבוע באדום [שאין צבעו האמיתי אדום, אלא נעשה אדום על ידי צביעה], וכך התלכלכתם בחטאים, הרי על ידי התשובה כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ. ולא זו בלבד, אלא אפילו אִם יַאְדִּימוּ חטאיכם כַתּוֹלָע – כתולעת שני, שצבעה האדום הוא צבעה האמיתי [ולא רק נצבעה באדום, כמו חוט השני], וכמו כן חטאיכם כבר נעשו להיות כחלק מעצמכם, מכל מקום על ידי התשובה, כַּצֶּמֶר יִהְיוּ, כי אין לך דבר העומד בפני התשובה, ואם כן מדוע אינכם עושים זאת. (יט) ועוד, יש לכם לשים לב לגודל התועלת שתהיה לכם מהחזרה בתשובה, כי אִם תֹּאבוּ – תתרצו וּשְׁמַעְתֶּם את דברי, טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ. (כ) וכן התבוננו בגודל הנזק שיארע לכם אם לא תשמעו, וְאִם תְּמָאֲנוּ לשמוע בקול ה' ולחזור בתשובה, וּמְרִיתֶם את פי ה', חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ [מצייר במליצתו כאילו החרב היא בעלת גוף, ותאכל אותם], כִּי פִּי ה' דִּבֵּר. (כא) מפסוק זה והלאה מתנבא הנביא על העיר ירושלים: מתאר הנביא דרך מליצה אדם הבא לירושלים, וזוכר אותה כעיר הנמצאת בתכלית הצדק והאמונה, ותמה על כך שנהפכו כולם לרשעים בבת אחת, ואומר כלפי העבירות שבין אדם למקום, אֵיכָה הָיְתָה ירושלים לְזוֹנָה, הבוגדת באלוקיה, והלא כעת ממש היתה ירושלים קִרְיָה נֶאֱמָנָה לה', ואיך בבת אחת נהפכה ממקום שהוא בתכלית האמונה למקום של חטא ועוון. ולגבי הנהגות שבין אדם לחבירו תמה הרואה, מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט – הרי היתה ירושלים מלאה במשפט אמת והגון בכל מקום, ולא היה זה לפני זמן רב, אלא צֶדֶק יָלִין בָּהּ – רק בליל אמש לָן בה הצדק, ושהה בה עד אור הבוקר, וְעַתָּה, בלילה הבא, כבר ילנו בה מְרַצְּחִים, והלא גם אם אדם ועיר צדיקים עשויים להרשיע, אין השינוי נעשה בבת אחת, ואיך כאן השתנו בתכלית השינוי בבת אחת. (כב) וכנגד תמיהתו של הבא לירושלים משיב לו הנביא, אכן לא נעשה השינוי בפעם אחת ובבת אחת, אלא מזה זמן רב נטו אט אט מדרך הישר, כי בתחילה כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים – היו מערבים סיגי מתכת פשוטה בתוך הכסף, סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם – ואת היין היו מערבים במים, והיו עוונות אלו קלים בעיניהם, ומזה יצאו מדחי אל דחי עד שהגיעו לרצוח נפשות. (כג) והסיבה הראשונה לעוונות העם היתה הנהגת ראשיהם, כי שָׂרַיִךְ היו סוֹרְרִים – סרו מדרך הישר, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים – והתחברו אל הגנבים, לחלוק עמהם בגניבות, כדי שיעלימו עין ולא יענישו אותם, ואמנם דבר זה לא היה אצל כל השרים, אלא רק אצל חלקם, אבל כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד – באהבת השוחד הושוו כל השרים, כי לא היה ביניהם אפילו אחד שלא אהב שוחד, ומחמת שאהב השר והדיין את השוחד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים – נעשה רודף 'שלום', כלומר, כיון שקיבל שוחד משני הצדדים לא יכל לפסוק את הדין לשום צד, אלא עשה פשרה ביניהם, כדי שכל אחד יחשוב שהרויח במה שנתן שוחד, ולא דנו כלל את הדינים לאמיתם, אלא היו רדופים בעשיית פשרות שלא כדין. אמנם את היָתוֹם, שלא נתן שוחד, לֹא יִשְׁפֹּטוּ, אף על פי שמצד הדין בית דין נחשב כ'אביהם של יתומים', ומוטל על הדיינים לשפוט את משפטם של היתומים ולדאוג להם, והם לא עשו זאת מחמת שלא היה ליתומים שוחד לתת להם, ואף על פי שדיני היתום אינם קשים וסבוכים, בכל זאת לא שפטוהו, וְרִיב אַלְמָנָה, שדיני גביית כתובתה קשים ומורכבים, לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם כלל. (כד) כעת מסדר הנביא את דרך הרפואה שיעשה ה' לירושלים, וכדרך הרופא המומחה שתחילה מרפא את המחלה עצמה, ואחר כך יסיר גם את הסיבות למחלה, כדי שלא יחלו שוב, לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן [שכולם עבדיו, וראויים לעונש על מרידתם] ה' צְבָאוֹת [שכל צבאות מעלה ומטה בידיו, להעניש את החוטאים], אֲבִיר יִשְׂרָאֵל, הוֹי, אֶנָּחֵם מִצָּרַי, כביכול אקבל תנחומים על האבל של צוררי, שהם העוברים על עבירות שבין אדם לחבירו, שאמנם אינם 'אויבי ה", כיון שעושים עבירות אלו להנאתם, ולא להכעיס, אך צוררים הם לה' בעבירות אלו, וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי, שהם הכופרים בה' ומכחישים את כוחו ויכולתו, שבהם ינקום ה', ועל ידי שיסיר ה' את המרצחים והכופרים מירושלים, ירפאנה ממחלתה. (כה) וכדי להמשיך ולהסיר את הסיבה לחטאים אלו, ממשיך את ענין החטא שפתח בו, שהיו מערבים סיגי מתכת בכספם, וזה היה מעוונותיהם הראשונים, וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ פעם אחר פעם, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ – עד שאברר ואבדיל את הסיגים מהכסף, ואחרי שיהיו כל מין בפני עצמו, וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ – אסיר את המתכות הגרועות מהעולם לגמרי, שלא ימצאו המזייפים מתכות אלו לערבם בכסף [והנמשל הוא גם על אנשי ירושלים עצמם, שלאחר שיבדיל את הרשעים מהצדיקים, יכרית את הרשעים לגמרי ויסלקם מהעולם]. (כו) ומאחר והסיבה הראשונה לכל החטאים היתה השופטים הרשעים, וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ, השופטים בין אדם לחבירו, כְּבָרִאשֹׁנָה, שהיתה מלאת משפט צדק, וְיֹעֲצַיִךְ, היועצים בענינים שבין אדם למקום, כְּבַתְּחִלָּה, שהיתה קריה נאמנה, אַחֲרֵי כֵן, שיהיו שופטייך כבראשונה, יִקָּרֵא לָךְ שוב עִיר הַצֶּדֶק, בענינים שבין אדם לחבירו. ואחרי שיהיו יועצייך כבתחילה, יקרא לך שוב קִרְיָה נֶאֱמָנָה, בדברים שבין אדם למקום. (כז) אחרי שסיים הנביא להוכיח את יהודה וירושלים, מתנבא על העתיד לבוא, כיצד יתקן כל אחד את חטאו, צִיּוֹן – העיר ירושלים, שבה היו מצויים יותר עוונות שבין אדם לחבירו, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, על ידי שיחזרו לעשות בה משפט צדק, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה – ושאר אנשי יהודה, העתידים לשוב לירושלים מגלותם, שהיה עיקר חטאם בענינים שבין אדם למקום, הם יפדו על ידי שיצדיקו את מעשיהם שבין אדם למקום, ויחזרו בתשובה: