מסכת שביעית, פרק ח, משנה א

פרק ח, משנה א: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לַבְּהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם וְחֻמְרֵי בְהֵמָה. חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית:

פרק ח, משנה א: כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשְּׁבִיעִית, כָּל דבר הַמְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, אֵין עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא – תחבושת ורטיה לָאָדָם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שאין עושים כן לַבְּהֵמָה, כיון שנאמר 'והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה', ויש ללמוד מכך שכל דבר שהוא מיוחד 'לכם', והיינו לבני אדם, לאכילה, יהיה 'לאוכלה', ולא לרפואה, וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לְמַאֲכַל אָדָם, הרי הוא מותר לכם בין לאוכלה ובין לרפואה, ולכן עוֹשִׂין מִמֶּנּוּ מְלוּגְמָא לְאָדָם, אֲבָל לֹא לִבְהֵמָה. וְכָל דבר שֶׁאֵינוֹ מְיֻחָד לֹא לְמַאֲכַל אָדָם וְלֹא לְמַאֲכַל בְּהֵמָה, אם חָשַׁב עָלָיו לְמַאֲכַל אָדָם וּלְמַאֲכַל בְּהֵמָה, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי אָדָם, שאין עושים מהם רפואה, וְחֻמְרֵי בְהֵמָה, שאין מבשלים אותם, בדומה למאכל בהמה שנאכל חי. ואם חָשַׁב עָלָיו לְעֵצִים, הֲרֵי הוּא כְעֵצִים, כְּגוֹן הַסִּיאָה וְהָאֵזוֹב וְהַקּוֹרָנִית, ששלשה מינים אלו אינם מיוחדים לדבר מסוים, והולכים בזה אחר מחשבתו.