מאמר רביעי, ג 21

המשך ג. החבר: אל יהיה תמוה בעיניך, איך נדמה הבורא (ליחזקאל, במראה המרכבה) בדמות אדם, כי הנה השכל מחייב שהיינו צריכים לדמות אותו ראשית הכל לדמות אור ואש, כי הוא החומר הרוחני ביותר והחשוב ביותר, והוא סובב וכולל את כל חלקי העולם, יותר משאר היסודות. אמנם, כשנחשוב אודות מדותיו של הבורא, כמו: חי, בעל יכולת, יודע, חפץ ומסדר ונותן לכל דבר את הראוי לו, ושופט צדק, והם תארים אמיתיים שאין לדחותם, בין אם נפרש מדות אלו באופן מושאל, ובין אם נפרש אותם על דרך האמת, לא נמצא בכל העולם, בדבר הנראה בעינינו, דבר שיש בו מעין דמיון (לבורא), יותר מנפש האדם, והוא האדם השלם.

'האדם', הכוונה לאדם השלם מבחינת עיקר מהותו, לא מצד היותו גוף, כי הלא בזה הוא שותף עם הצמח. ולא מצד מעלת החיות שבו, כי בזה הוא שותף גם עם הבהמות, (אלא הכוונה לנשמת האדם).

והפילוסופים המשילו את כל העולם לאדם גדול, ואת האדם לעולם קטן, ואם כך הוא הדבר, והאלהים הוא רוח העולם, נפשו, שכלו, חיותו, וכפי שנקרא גם 'חי העולם', כבר מובן מבחינה שכלית דמיון זה של ה' לאדם. וכל שכן שאין כאן תימה, כי הנבואה אמיתית וברורה יותר מההיקש השכלי (על כן, אף אם השכל שולל דבר זה, דבר הנביאים מקיימו).