מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 11

שנינו במשנה לגבי חמץ לאחר זמן איסורו 'וְלֹא יַסִיק בּוֹ תַנּוּר וְכִירַיִם'. הגמרא דנה עתה בדינו של תנור שהוסק באיסורי הנאה: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, תַנּוּר, שֶׁהִסִּיקוֹ האדם בִּקְלִיפֵּי פירות עָרְלָה, אוֹ בְּקַשִׁין שֶׁל תבואה שהיא מכִּלְאֵי הַכֶּרֶם, שדברים אלו אסורים בהנאה, אם היה התנור חָדָשׁ, שנעשית גמר מלאכתו באותו היסק, יֻתָּץ – יש לנתצו ולשוברו, כיון שגמר מלאכתו נעשה על ידי דבר האסור בהנאה, וממילא בכל השימושים שישתמשו בו בעתיד ייהנו מאיסור הנאה זו, ואין דרך להכשירו [ואף שבשימושים הבאים יסיקו אותו בעצי היתר, ונמצא שנהנה מהנאת היתר והנאת איסור יחד, סובר התנא של ברייתא זו שאף באופן זה הדבר אסור]. ואם היה התנור יָשָׁן שכבר נגמרה מלאכתו בהיתר, אין התנור עצמו נאסר, אך אסור להנות מהיסק זה שהוסק באיסורי הנאה, ולכן יוּצָן – יש להמתין לו שיצטנן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, בתנור חדש ואפילו בעצי היתר, או בתנור ישן שעדיין לא הצטנן מהיסק האיסור, רַבִּי אוֹמֵר, הַפַּת אֲסוּרָה, כיון שנאפתה בחום של עצים האסורים בהנאה, ובאוכלו את הפת נחשב האדם כנהנה מאיסורי הנאה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַפַּת מוּתֶּרֶת, כיון שבשעה שנאפתה הפת הרי כבר נשרפו העצים, וכיון שכך אין הנאתם אוסרת את הפת [ולדעת חכמים רק אם עושה מהעצים כסא וכדומה שנהנה מהעצים בשעה שהם קיימים, הרי זו הנאה האסורה]. בִּשְּׁלָה – בישל את הפת עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים, שכבר נשרפו העצים לגמרי, דִּבְרֵי הַכֹּל הַפַּת מוּתֶּרֶת, כיון שלאחר שנשרפו ונעשו גחלים הרי אין העצים קיימים בעולם עוד, ואין איסור הנאה מהגחלים שלהם.

מקשה הגמרא, וְהַתַּנְיָא בברייתא אחרת, בֵּין תנור חָדָשׁ ובֵין תנור יָשָׁן, יוּצָן – די בכך שיצננוהו מחום היסק האיסור, ושלא כמבואר בברייתא הקודמת, שאם היה זה תנור חדש יש לנתצו.

מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, הָא דְּתַנְיָא – הברייתא הראשונה, בה שנינו שתנור חדש יֻתָּץ, כדעת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּסָבַר, 'זֶה וְזֶה גּוֹרֵם' אָסוּר – אם נוצרת ההנאה על ידי היתר ואיסור יחד, כגון תנור זה שנגמרה מלאכתו על ידי עצי איסור, ואפו בו אחר כך פת על ידי עצי היתר, פת זו אסורה, כיון שמעורבת בה הנאה אסורה. וְהָא דְּתַנְיָא – ואילו הברייתא השניה, בה שנינו שדי בכך שהתנור יוּצָן, אף שהיה חדש ונגמרה מלאכתו על ידי עצי איסור, כדעת רַבָּנָן הִיא, דְּסָבוּר – שהם סוברים, זֶה וְזֶה גּוֹרֵם, מֻתָּר, וכיון שבבישולים הבאים של תנור זה ישתמשו בעצי היתר, נמצא שתהיה מעורבת הנאת האיסור בהנאה מותרת, והפת מותרת, ולכך אין צורך לנתצו.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא, זֶה וְזֶה גּוֹרֵם, מֻתָּר, כְּרַבָּנָן. וְהָכִי אַסִיקְנָא – וכך היא מסקנת הסוגיא בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה בְּפֶרֶק כָּל הַצְּלָמִים (מט.), בְּעִנְיַן זוֹרְעִין תַּחְתֶּיהָ [-תחת צל עבודה זרה] יְרָקוֹת בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שלדעת רבי יוסי הדבר מותר בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, ואף שבימות החמה הצל מסייע לירקות בכך שמונע מהשמש להגיע אליהם, וכן בימות הגשמים עלי העץ נושרים ומזבלים את הירקות, ביארה שם הגמרא דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר זֶה וְזֶה גּוֹרֵם מֻתָּר, וְאָמַר שם רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי,

וְאַמְרִינָן הָתָם – ועוד הביאה שם הגמרא מעשה, הַהִיא גִּינָתָא דְּאִיזְדַּבֵּל – מעשה בגינה שזיבלוה בְּזֶבֶל דְעֲבוֹדָה זָרָה, כגון דם פרים שנשחטו לכבודה, שָׁלְחָהּ רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף – שלח רב עמרם שאלה זו לרב יוסף, כִּי הַאי גַּוְנָא מַאי – מה הדין באופן זה. אָמַר לֵיהּ רב יוסף, הָכִי [-כך] אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי, שזה וזה גורם, מותר.

וּלְעִנְיַן תנור שהסיקוהו בעצי איסור ולא הצטנן, שאָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, הֲלָכָה כְּרַבִּי, דְּאָמַר שהַפַּת אֲסוּרָה, ואף שהלכה כרבי יוסי ש'זה וזה גורם מותר', כאן הפת אסורה, מִשּׁוּם דְּיֵשׁ שְׁבַח עֵצִים בְּפַת, ונחשב הדבר כאילו שבח העצים האסורים נמצא בתוך הפת, והרי היא אסורה, דְּהָא אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, נוסח אחר במחלוקת זו, וכך היה שונה את המחלוקת, רַבִּי אוֹמֵר הַפַּת מוּתֶּרֶת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הַפַּת אֲסוּרָה, וְהטעם ששינה שמואל את הגירסא, מִשּׁוּם דִּבְהָא [-שבמחלוקת זו] סָבַר שְׁמוּאֵל דַּהֲלָכָה כְּרַבִּי, שהפת אסורה וַאֲפִילוּ מֵחֲבֵרָיו – ואף שהוא חולק על חכמים, המרובים, אַפְּכָה וְתָנִי לָהּ – לכן היה מהפך ושונה ברייתא זו, כִּי הֵיכִי דְּתֵיקוּם רַבָּנָן לְאִיסּוּרָא – כדי שיימצא שחכמים הם האוסרים, ויקבלו את דבריו שההלכה היא שהפת אסורה, שהרי בדרך כלל פוסקים הלכה כחכמים, ולכן יש לנו לפסוק כדברי שמואל, שפת זו אסורה.

מוסיף הרי"ף ואומר, הִלְכָּךְ, קְעָרוֹת וְכוֹסוֹת וּצְלוֹחִיוֹת, המשמשים לאכילה מתוכן, שֶׁבִּשְׁלָן – גמר את מלאכת עשייתם בַּעֲצֵי עָרְלָה, אָסוּר להשתמש בהם, כיון ששבח העצים נמצא בכלים אלו, וההנאה מכלים אלו היא באכילה ושתיה, והשימוש בכלים אלו הוא ללא שיתוף של דבר היתר המסייע במעשה האכילה והשתיה, ונמצא שנהנה מכלי של איסור הנאה. וּקְדֵרָה נַמִי אֲסוּרָה – ואף קדירה שגמרו את מלאכתה על ידי עצים האסורים בהנאה, אסור לבשל בה, ואף שכאשר יבשלו בקדירה יחממו אותה על ידי עצי היתר, ונמצא 'זה וזה גורם', מכל מקום אסור לבשל בה, דְּקָא מְקַבְּלָהּ בִּישׁוּלָא מִקַמֵּיהּ דְּנַיְיתוּ עֵצִים דְּהֵיתֶּרָא – כיון שמניחים בה את המאכל המתבשל קודם שמביאים את עצי ההיתר לצורך הבישול, ונמצא שכבר התחילה ההנאה האסורה לבדה כאשר משתמש בקדרה להניח בה מאכלים, והדבר אסור. כִּי פְּלִיגֵי – והמחלוקת היא בְּתַנּוּר, שבו מחממים תחילה את התנור בעצי היתר, ונמצא שכאשר יכניסו לתוכו את המאכל להתבשל נוצרת ההנאה מתנור של איסור ועצים של היתר בבת אחת, לְמַאן דְּאָמַר זֶה וְזֶה גּוֹרֵם אָסוּר, המאכל אָסוּר, וּלְמַאן דְּאָמַר זֶה וְזֶה גּוֹרֵם מֻתָּר, מֻתָּר, וְקַיְימָא לָן – ומקובל בידינו להלכה שזֶה וְזֶה גּוֹרֵם מֻתָּר, כִּדְפָּרְשִׁינָן – כמו שפירשנו לעיל.