(334) חלק שני, פרק כח

פרק כ"ט: יְבֹאַר בּוֹ הַהִשְׁתַּדְּלוּת וְהַזְּרִיזוּת הַנִּצְרָכוֹת לָאָדָם לְהַשָּׂגַּת תּוֹרָה וּמִצְוֹת.

אִיתָא בְּאָבוֹת פֶּרֶק א': הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי, וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי מָה אֲנִי, וְאִם לֹא עַכְשָׁיו אֵימָתַי. וּבַאֲשֶׁר כִּי הַתַּנָּא הִלֵּל הָיָה רָגִיל לוֹמַר מַאֲמָר זֶה, בְּוַדַּאי נִמְצָאִים בּוֹ עִקָּרִים וִיסוֹדוֹת לְזֵרוּז הָאָדָם לִפְעֻלּוֹתָיו וּדְרָכָיו בָּעוֹלָם לַהֲבִיאוֹ לְאָשְׁרוֹ הַנִּצְחִי, וּבְוַדַּאי נִכְלָלִים בִּדְבָרָיו רַעֲיוֹנוֹת נִשְׂגָּבִים וּבֵאוּרִים שׁוֹנִים. וּבֵאַרְנוּ בְּהַרְחָבָה בְּמָקּוֹם אַחֵר, אַךְ לִפְשׁוּטָן שֶׁל דְּבָרִים בָּאתִי לְבָאֵר כָּעֵת, דְּבָא הַתַּנָּא לְהַזְכִּיר לָנוּ גֹּדֶל חִיּוּב זְרִיזוּת הָאָדָם לְתוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בְּכָל יוֹם וָיוֹם.

דְּהִנֵּה בְּעִנְיְנֵי עִסְקֵי הָעוֹלָם, כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה אָדָם שׁוֹבֵת מִמְּלָאכָה יוֹם יוֹם, וְנִשְׁאַל לוֹ מַה זֹּאת, בַּמֶּה תְּפַרְנֵס עַצְמְךָ וּבֵיתֶךָ בִּהְיוֹתְךָ בָּטֵל? תְּשׁוּבַת הָאִישׁ בִּשְׁלֹשָה פָּנִים:

א. אִישׁ אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ בֵּית חֲרֹשֶת, אֲשֶׁר פּוֹעֲלִים רַבִּים עוֹשִׂים שָׁם וּמְמֻנִּים עֲלֵיהֶם, וְיַגִּיעַ לוֹ דֵּי פַּרְנָסַת בֵּיתוֹ מֵהֶם, עַל כֵּן מוֹצֵא לוֹ זְמַן לָשֶׁבֶת בָּטֵל.

ב. אִישׁ אֲשֶׁר עוֹסֵק בִּמְלָאכָה הַמַּעֲשֶּׁרֶת: לוֹטֵשׁ אֲבָנִים, נוֹקֵב מַרְגָּלִיּוֹת וְכַדּוֹמֶה, אֲשֶׁר בְּאֵיזֶה שָׁעוֹת בַּיּוֹם שֶׁעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ, יָבִיא דֵּי פַּרְנָסַת בֵּיתוֹ, וּשְׁאָר הַזְּמַן הוֹלֵךְ בָּטֵל.

ג. אִישׁ אֲשֶׁר עִקַּר מִסְחָרוֹ אֵיזֶה שָׁבוּעוֹת בַּשָּׁנָה, זְמַן הַשּׁוּק שֶׁנּוֹסֵעַ לְשָׁם מִדֵּי שָׁנָה, וּמַרְוִיחַ בְּזֶה הַזְּמַן דֵּי סִפּוּקוֹ לְכָל הַשָּׁנָה וְיוֹשֵׁב כָּל הַשָּׁנָה בְּאֵין עֲבוֹדָה.

וְעַל זֶה בָּא הַתַּנָּא לְהַזְכִּיר לָנוּ, שֶׁבִּמְלֶאכֶת שָׁמַיִם, שֶׁהוּא לְחַיֵּי נַפְשׁוֹ בְּעוֹלַם הַנֶּצַח, אֵין כָּאן אַף אַחַת מִתְּשׁוּבוֹת הָאֵלּוּ לַמִּתְרַשֵּׁל בִּמְלַאכְתּוֹ, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ.

א. אִם אֵין אֲנִי לִי מִי לִי, שֶׁפּוֹעֲלָיו וְעוֹזְרָיו לֹא יָבִיאוּ לוֹ כְּלָל לְפַרְנָסַת נַפְשׁוֹ, וְרַק עָלָיו בְּעַצְמוֹ דַּוְקָא לְהָבִיא אָשְׁרָהּ וְחַיּוּתָהּ. וְזֶה שֶׁאָמַר: אִם אֵין אֲנִי לִי, הַיְנוּ בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ רַק לִי, הַיְנוּ לְעֶצֶם הָאָדָם, שֶׁהוּא נִשְׁמָתוֹ הַקַּיֶּמֶת. אִם לֹא אֶשְׁתַּדֵּל בְּעַצְמִי עֲבוּרָהּ בְּהַשָּׂגַת קַנְיָנֶיהָ, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, מִי יָבִיא לִי חַיּוּת וְאֹשֶר עֲבוּרָהּ? כִּי דָּבָר הַזֶּה לֹא נִקְנֶה בְּשׁוּם קַנְיָן, וְרַק עֲמַל הָאָדָם בְּעַצְמוֹ לְנַפְשׁוֹ, (וּמַה שֶּׁמַּשִּׂיג חֵלֶק הַתּוֹרָה עַל יְדֵי הַחְזָקָּתוֹ, הֲלֹא גַּם כֵּן בְּמַעֲשָׂיו הוּא, שֶׁמַּחֲזִיק בְּהוֹנוֹ).