מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 13

הגמרא עוסקת עתה באיסור אפיית פת חלבית או בשרית: תַּנְיָא בברייתא, אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ בחלב, כָּל הַפַּת כֻּלָּהּ אֲסוּרָה באכילה, והטעם שגזרו איסור זה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה, כלומר, שמא יטעה האדם ויאכל את הפת עם בשר, ויבא לידי עבירה. כְּיוֹצֵא בּוֹ – דין דומה לזה, אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה – אסור למרוח את קרקעית התנור בשומן בשרי, כיון שהפת שתיאפה בתנור תהיה בשרית, וחששו חכמים שיטעה ויאכלנה עם חלב, וְאִם עבר וטָשׁ, כָּל הַפַּת שאפה בתנור זה, כֻּלָּהּ אֲסוּרָה, ואין היתר לאפות פת בתנור זה אלא עַד שֶׁיֻּסַּק הַתַּנּוּר ובכך תישרף כל הבליעה של השומן שבתנור. מוסיפה הגמרא: וְאִי שַׁנִּי לְהוּ – אם אפה את הפת בדרך שינוי, וְעָבֵיד לְהוּ כְּעֵין תּוֹרָא – ועשה כל פת בצורת עין השור, שָׁרֵי – מותר הדבר, דְּכֵיוָן דְּשַׁנֵּי בְּהוּ – כי מאחר ואפה את הפת בצורה שונה מהרגילות, מֵידַּע יְדִיעַ דִּלְהֶכֵּרָא עָבַד לְהוּ הָכֵי – ידוע הדבר שעשה כן לשם היכר, שפת זו היא חלבית, או בשרית, דְּלָא לֵיתוּ בְּהוּ לִידֵי תַּקָּלָה – כדי שלא יבואו להכשל בהם ולאוכלם עם המין השני, האסור, וּלְפִיכָךְ הם מֻתָּרִין.

וְהַאי בּוּכְיָא – וכלי העשוי מרעפים, ואופים ומטגנים בו, דְּאָפֵי בָּהּ חֲמִירָא כֻּלֵיהּ שַׁתָּא – שאפו בו חמץ במשך כל השנה, אֲסִירָא לְמֵיפָא בָּהּ – אסור לאפות בו מַצָּה בְּפֶסַח, כי אף אם יסיקנו על גבי האש לא יפלט החמץ הבלוע בו, מִשּׁוּם דְּהֶסֵּקוֹ מִבַּחוּץ הוּא, ואילו בליעת החמץ היא מבפנים, ואין הבליעה הפנימית יוצאת על ידי היסק אש שבחוץ. וְאִי מַלְּיֵיהּ גּוּמְרֵי – ואם מילא את הכלי בגחלים, וְהִסִּיקוֹ מִבִּפְנִים, שַׁפִּיר דָּמֵי – מועיל הדבר, ומותר להשתמש בכלי לצורך אפיית מצות לפסח.

וְהַנֵּי סַכִּינֵי דְּפִסְחָא – ואותם סכינים של ימות השנה, שרוצה האדם להשתמש בהם בפסח, מַגְעִיל לְהוּ וּלְקָתָיְיהוּ – מגעיל את הלהב יחד עם הקת בְּמים רוֹתְחִין, וּבִכְלִי רִאשׁוֹן שעמד על גבי האש.

אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וְעֵץ פָּרוּר – כף עץ שמפוררים עימה חתיכות גדולות שבקדרה לאחר שמסירים אותה מהאש, מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין, וּבִכְלִי רִאשׁוֹן שעמד על גבי האש, אף שכבר הוסר מהאש, כיון דקָסָבַר 'כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ', כלומר, כדרך שבה נבלע החמץ בכלי, כך נפלט הוא ממנו, וממילא עץ זה שבולע חמץ המונח בקדירה שהוסרה מהאש, והיינו כלי ראשון, פולטו כשמגעילים אותו במים רותחים העומדים בכלי ראשון. [ואף שלפעמים משתמשים בעץ פרור זה כשהקדירה על גבי האש ממש, מכל מקום כיון שעיקר תשמישו הוא לאחר שסילקו את הקדירה מעל גבי האש, אף דרך הכשרתו היא בכלי ראשון, אף שהוסר מעל גבי האש].

מבאר הרי"ף עתה את עיקרי דיני הכשרת כלים: נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בְּיָדְךָ – תפוס בידך כלל זה, דְּמָאנֵי דְּאָעָא – כלים של עץ, וּמָנֵי דְפַרְזְלָא – וכלים של ברזל וּשְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת, וּבוּרְמֵי דִּגְלָלֵי – וכלים העשויים מאבן שיש, דְּאִישְׁתַּמַּש בְּהוּ חֲמִירָא כֻּלָּהּ שַׁתָּא – שהשתמש בהם האדם לבישול חמץ בכל השנה בִּכְלִי רִאשׁוֹן, ורוצה להשתמש בהם בפסח, צָרִיךְ לְמִיגְעֲלִינְהוּ – יש להגעילם במים רותחים בִּכְלִי רִאשׁוֹן. וְהַנֵּי דְּאִישְׁתַּמַּשׁ בְּהוּ – ואותם כלים שהשתמש בהם האדם בִּכְלִי שֵׁנִי, כְּגוֹן קְעָרוֹת שמניחים בהם את האוכל לאחר הוצאתו מהקדירה, וּכְיוֹצֵא בָּהֶן, כִּי שָׁדֵי עֲלַיְהוּ – כאשר מטיל עליהם האדם מים רוֹתְחִין בִּכְלִי שֵׁנִי, וּמַשְׁהֵי לְהוּ בְּגַוַּיְיהוּ עַד דִּפְלַטָן – ומשהה אותם שרויים במים הרותחים עד שיפלטו את החמץ הבלוע בהם, שַׁפִּיר דָּמֵי – מועיל הדבר להכשירם לפסח.

ומבאר הרי"ף את הטעם והמקור לדינים אלו: דְּגַמְרִינָן לְהוּ – כיון שלומדים דינים אלו מִגִּעוּלֵי נָכְרִים – מהכשרת כלים של גויים הבלועים במאכלות אסורות, דִּכְתִיב בָּהֶן – שאמרה בהם התורה (במדבר לא כג) 'כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם', הרי שלימדה תורה שכל דבר פולט את האיסור הבלוע בו לפי הדרך שבה בלעו, אם בלעו על ידי אש פולטו באש, ואם בלעו על ידי מים פולטו על ידי מים, והוא הדין לפליטת החמץ שבכלים, כדי להכשירם לפסח.