מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 15

הרי"ף חוזר עתה לסוגיית הגמרא במסכת זו, בענין הכשרת כלים לפסח: בָּעוּ מִינֵּיהּ – שאלו בני הישיבה שאלה זו [מִמָרֵימָר], הַנֵּי מָאנֵי דְּקוּנְיָא – כלים אלו של חרס, המצופים בעופרת, שהשתמשו בהם כל השנה בחמץ, מַהוּ לְאִשְׁתַּמּוֹשֵׁי בְּהוּ בְּפֶסַח – האם ניתן להכשירם ולהשתמש בהם בפסח. וביארו את ספיקם, יְרוּקֵי – כלים אלו שהעופרת שמצפה אותם מעורבת ב'צריף', ומחמת כן יש להם מראה ירוק, לֹא תִּיבָּעֵי לָךְ – אין ספק בדבר, דְּוַדַּאי אֲסִירֵי – שבודאי אסורים הם בפסח ואין דרך להכשירם, כיון שה'צריף' המעורב בעופרת בולע הרבה (פסקי רי"ד). כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – אמנם יש להסתפק בחִיוְרֵי וְאוּכְמֵי – בכלים שהעופרת שבהם לבנה או שחורה, ואף בכלים אלו, הֵיכָא דְּאִית בְּהוּ קַרְטוּפְנֵי – באופן שיש בהם בקעים וסדקים, לֹא תִּיבָּעֵי לָךְ – אין מקום לספק זה, דְּוַדַּאי אֲסִירֵי, כיון שהחמץ נבלע בחרס דרך אותם סדקים, ואינו יוצא, כִּי תִּיבָּעֵי לָךְ – ואופן הספק הוא דְּשִׁיעֵי – כאשר כלים אלו חלקים לגמרי, מַאי – מה דינם, האם דינם ככלי חרס שאין להם תקנה והכשרה, או שכיון שהם מצופים במתכת דינם ככלי מתכות, שניתן להכשירם על ידי הגעלה.

אָמַר לְהוּ מרימר, חֲזִינָא לְהוּ – ראיתי לאותם כלים, דְּמִדַּיְּיתֵי – שלאחר שמבשלים בהם הם פולטים משקים מדפנותיהם החיצוניות, וּמִדְּמִדַּיְּיתֵי וַדַּאי בָּלְעֵי – ומכך שהם פולטים עד דופנם החיצון הרי זו ראיה שבודאי בלעו משקים אלו ממה שהתבשל בהם, ובליעה חזקה היא זו העוברת עד הצד החיצוני של הכלי, והרי זה כבליעת כלי חרס, וְהַתּוֹרָה הֵעִידָה עַל כְּלִי חֶרֶס שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי דָּפְיוֹ לְעוֹלָם – שלעולם אינו פולט לגמרי את הבלוע בו, שנאמר (ויקרא ו כא) 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר', הרי שאין לו תקנה, וממילא אף כלים אלו, כיון שהם בלועים בחמץ, אין דרך להכשירם לפסח.

המשיכו והקשו בני הישיבה למרימר, וּמַאי שְׁנָא הָכָא – במה שונה דין זה האמור כאן, מֵהדין האמור גַּבֵּי יֵין נֶסֶךְ, דְּדָרַשׁ מָרֵימָר, כלי קוּנְיָא, בֵּין יְרוּקֵי בֵּין אוּכְמֵי ובֵין חִיוְרֵי – בין אם הם ירוקים, שחורים או לבנים, שהשתמשו בהם לשתיית יין נסך, שָׁרוּ – מותרים הם לשימוש ליין כשר. אָמַר לְהוּ – השיב להם מרימר, זֶה – כלי זה שדנו בו לגבי הכשרתו לפסח, תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי חַמִּין, והרי הוא בולע את החמץ, ואי אפשר להכשירו. וְזֶה – ואילו כלי ששותים בו יין נסך, תַּשְׁמִישׁוֹ עַל יְדֵי צוֹנֵן, וכיון שאינו בולע, די בהדחתו במים קרים וניתן להשתמש בו לשתיית יין כשר.

מוסיף הרי"ף: הַאי דְּדָרַשׁ מָרֵימָר – דין זה שאמר מרימר במסכת עבודה זרה לְעִנְיַן יֵין נֶסֶךְ, דְּקוּנְיָא יְרוּקֵי שָׁרֵי – שמותר להשתמש בכלי זה של חרס המצופה בעופרת ירוקה, לֵית הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ – אין הלכה כמותו, דְּקַיְימָא לָן – כיון שאנו פוסקים הלכה כְּרַב זְבִיד, דְּאָמַר, יְרוּקֵי אֲסִירֵי – כלים אלו המצופים בעופרת ירוקה אסורים בשימוש, מִשּׁוּם דְּמִצְּרִיף – כיון שיש בעופרת שבו 'צריף', והוא בולע ביותר, ואפילו על ידי צונן, וּכְבָר בָּרֵירְנָא לָהּ – וכבר ביררנו הלכה זו בְּמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה. וּדְקָא מַקְּשִׁינַן הָכָא  [מִדְּמָרֵימָר] – ומה שהקשו מדברי מרימר לגבי כלים של יין נסך, לָאו מִיְרוּקֵי קָא מַקְּשִׁינַן – אין הקושיא מכלים ירוקים, שהם באמת אסורים [וכפי שאמר מרימר לגבי פסח, שכלים אלו אסורים], אֶלָּא מֵחִיוְרֵי וְאוּכָמֵי קָא מַקְּשִׁינַן – אלא הקושיא היא מכלים שחורים ולבנים, שבהם אנו מתירים ביין נסך לכל הדעות, ואוסרים לגבי חמץ בפסח [ולגבי זה תירץ מרימר שיש חילוק בין בליעה שעל ידי חמין לבין בליעה שעל ידי צונן].

דין נוסף בענין בליעת כלי חרס והכשרתם לפסח: אָמַר רַב חָנָן בַּר רַב יִצְחָק, אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אַשִׁי, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל כְּלֵי חֶרֶס שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן חָמֵץ בְּצוֹנֵן, מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן לצורך מַצָּה בפסח בְּצוֹנֵן, חוּץ מִבֵּית שְׂאוֹר – כלי שמניחים בו 'שאור' שמשתמשים בו להחמיץ עיסות אחרות, הוֹאִיל וְחִמּוּצוֹ קָשֶׁה, ובולע ופולט אף בצונן, אסור להשתמש בו בפסח כלל, ואפילו בצונן.

מוסיפה הגמרא: אָמַר אַבַּיֵּי, וּבֵית חֲרֹסֶת – כלי שמניחים בו חרוסת, שהוא תבשיל העשוי מחומץ, ויש בו קמח, כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי – הרי דינו כ'בית שאור', כיון שמחמת חריפותו הוא נבלע בכלי, ואף שהשתמשו בו כל השנה בצונן, אסור להשתמש בו בפסח אפילו בצונן.

אָמַר רָבָא, הַנֵּי אַגָּנֵי דִּמְחוֹזָא – אותם עריבות של העיר מחוזא, העשויות חרס, הוֹאִיל וּתְדִירֵי לְמֵילַשׁ בְּהוּ חֲמִירָא – כיון שֶׁלָשִׁים בהם בקביעות עיסות חמץ, וּמַשְׁהֵי בְּהוּ חֲמִירָא – ומשהים בהם את אותם עיסות חמץ, כְּבֵית שְׂאוֹר שֶׁחִמּוּצוֹ קָשֶׁה דָּמֵי – דינם דומה ל'בית שאור', שמחמת חמיצותו המרובה נבלע טעמו בכלים אף כשהוא צונן, ואסור להשתמש בהם בפסח אפילו בצונן. וְאַף עַל גַּב דִּרְוִיחָן – שהם מרווחות, וְשָׁלִיט בְּהוּ אֲוִירָא – והאויר שולט בהם, מכל מקום אֲסִירֵי – אסורות הן. אומר הרי"ף: וְהָאִידְּנָא – ועתה, בזמנינו, נָהוּג עָלְמָא דְּלֹא לְאִשְׁתַּמּוּשֵׁי בְּפִסְחָא – נוהגים העולם שלא להשתמש כלל בפסח בְּמָאנֵי דְּפַחְרָא עַתִּיקֵי – בכלי חרס 'ישנים', שכבר השתמשו בהם חמץ, אפילו בצונן, ואפילו בסתם חמץ שאינו בית שאור או בית חרוסת, אֶלָא בְּחַדְתֵּי – בכלי חרס חדשים, וְשַׁפִּיר דָּמֵי – ומנהג טוב וראוי הוא.