מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 12

משנה

חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְחמץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שעבר עליו הפסח, אָסוּר בהנאה, וקנס הוא שקנסוהו חכמים, כיון שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג ז) 'לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ', ואדם זה עבר על האיסור והשהה את החמץ ברשותו, ומחמת כן קנסוהו חכמים ואמרו שייאסר חמצו בהנאה אף לאחר הפסח.

נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ – נתן הישראל לנכרי את החמץ כמשכון עבור הלואה שקיבל מהנכרי, אַחַר הַפֶּסַח הרי הוא מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר הוא בַּהֲנָאָה. ובגמרא יבואר באיזה אופן מדובר.

חָמֵץ שֶּׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת של אבנים, הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר, ואין צריך לפנות את המפולת כדי להוציא את החמץ ולבערו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שיעור 'מפולת' לענין חמץ זה הוא כָּל שֶּׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו.

גמרא

מבארת הגמרא: הַאי דְּקָתָנִי – מה ששנינו במשנה 'חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה', לַאו לְמֵימְרָא – אין לדייק מכך דְּבַּאֲכִילָה אָסוּר, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא – כיון שרצה התנא לומר בסיפא 'וְחמץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל שעבר עליו הפסח אָסוּר בַּהֲנָאָה', תָּנָא נַמִי – שנה התנא גם לגַּבֵּי נָכְרִי לשון זו של 'מֻתָּר בַּהֲנָאָה', אֲבָל באמת חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח מֻתָּר וַאֲפִילוּ בַּאֲכִילָה, וּמַתְנִיתִין – ומשנתנו, כדעת רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר, חָמֵץ, בֵּין לִפְנֵי זְמַנּוֹ – משעה שישית ביום י"ד ועד ליל החג, בֵּין לְאַחַר זְמַנּוֹ – לאחר הפסח, אֵינוֹ עוֹבֵר עָלָיו בִּוְלֹא כְּלוּם – אין איסור לא תעשה באכילתו, וּבְדִין הוּא דַּאֲפִילוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל נַמִי לְאַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר – ומעיקר הדין אף חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח מותר, אֶלָּא הַאי דְּקָתָנֵי – ומה ששנינו במשנתנו 'וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל שעבר עליו הפסח אָסוּר בהנאה', קְנָסָא הוּא דְּקָא קָנִים – קנס הוא שקנסו רַבִּי שִׁמְעוֹן, הוֹאִיל וְעָבַר עֲלֵיהּ [-על חמץ זה] בְּ'בַל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא', בשעה שהשהה אותו ברשותו בפסח, וְכִי קָא קָנִּיס רַבִּי שִׁמְעוֹן – ומה שקנס רבי שמעון, היינו רק בְּעֵינֵיהּ – כשהחמץ נשאר כמות שהוא, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבוֹת – אם עירבו במאכלים אחרים, לֹא קָנִיס, ומותר הוא באכילה. ועל כל פנים, כיון שמשנתנו סוברת כרבי שמעון, שטעם האיסור בחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא רק משום קנס, הִלְכָּךְ – לכן, חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי, דְּלֹא עָבַר עָלָיו בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא, מֻתָּר לאחר הפסח אֲפִילוּ בָּאֲכִילָה. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכך היא ההלכה.

הגמרא מבארת עתה את דיני חמץ שהתערב במאכלים אחרים: אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה, חָמֵץ בִּזְמַנּוֹ – בזמן איסורו, והיינו מחצות יום י"ד, בֵּין אם התערב בְּמִינוֹ, וּבֵין אם התערב שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, אָסוּר בהנאה. וּמִדְּלֹא קָא יָהִיב שִׁיעוּרָא לְמִלְתֵיהּ – ומכך שלא נתן רבא שיעור לחמץ שבתערובת, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך שאפילו בְּמַשֶּׁהוּ – בשיעור כל שהוא של חמץ, נאסרת כל התערובת, (כְּרַב). וְחמץ שֶׁלֹּא בִּזְמַנּוֹ, והיינו לאחר הפסח, בֵּין אם התערב בְּמִינוֹ וּבֵין אם התערב שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ, מֻתָּר באכילה, כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּהָא רַבִּי שִׁמְעוֹן לֹא קָנִיס אֶלָּא כשהחמץ בְּעֵינֵיהּ – כמות שהוא, בפני עצמו, אֲבָל עַל יְדֵי תַּעֲרֹבֶת, לֹא קנס רבי שמעון.

אָמַר רַב, קְדֵרוֹת בַּפֶּסַח – קדרות שהשתמשו בהם בחמץ קודם הפסח, ועבר עליהם הפסח, יִשָּׁבְרוּ – יש לשוברם, ואסור להשתמש בהם לאחר הפסח, כיון שהחמץ הבלוע בהם נאסר מדרבנן כדין חמץ שעבר עליו הפסח, וכשחוזרים ומבשלים בו הרי טעם החמץ נבלע במאכלים המתבשלים, ואוסרים אותו. ואף שהטעם הבלוע בקדירות פגום הוא, שהרי עברו יותר מעשרים וארבע שעות מעת בליעתו, סובר רב שאף נותן טעם לפגם אסור. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אַל יִשָּׁבְרוּ – אין צורך לשוברם, כיון שאין טעם החמץ הבלוע בכלי אוסר את התבשילים, אֲבָל מַשְׁהֵי לְהוּ – אלא משהה האדם את קדרותיו עַד לְאַחַר זְמַנּוֹ – לאחר הפסח, וְעָבֵיד בְּהוּ – ורשאי לבשל בהם, בֵּין בְּמִינוֹ של החמץ ובֵין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ.

פוסק הרי"ף: וְהִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – וההלכה היא כשמואל, דְּקָאֵי – שהרי הוא סובר כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, שלא גזרו איסור בחמץ שעבר עליו הפסח אלא כשהוא בעין, ולא על ידי תערובת, וכל שכן שלא גזרו על טעם חמץ הבלוע בכלים.