מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 16

משנה

הרי"ף מביא עתה את דברי המשנה שהובאה לעיל, ומוסיף בה את הביאורים שהובאו בגמרא: נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ – נכרי שהלוה לישראל ממון, ונתן לו הישראל חמץ כמשכון על ההלואה, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. ומבואר בגמרא שדין זה הוא רק כְּגוֹן שֶׁהִרְהִינוֹ אֶצְלוֹ – שהפקיד הישראל את החמץ הממושכן ביד הנכרי, וְאָמַר לוֹ הישראל לנכרי, קְנִי לָךְ מֵעַכְשָׁו אִי לֹא מַיְיתִינָא לָךְ זוּזֵי מִכָּאן עַד יוֹם פְּלוֹנִי – אם לא אביא לך את מעות פרעון החוב עד תאריך מסוים, תקנה מעכשיו את החמץ [ואפילו אם אותו זמן הוא לאחר הפסח], ועבר אותו זמן ולא פרעו, קנה הנכרי את החמץ למפרע קודם הפסח, ומותר הוא לאחר הפסח. וְאִי לֹא אָמַר לֵיהּ הישראל 'קְנִי לָךְ מֵעַכְשָׁו', לֹא קָנִי לֵיהּ נָכְרִי – אין הנכרי קונה את אותו חמץ למפרע, וְקָם לֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּיִשְׂרָאֵל – ונמצא שהיה החמץ בפסח ברשות הישראל, וְאָסִיר – ואסור הוא בהנאה לאחר הפסח. פוסק הרי"ף, וְכֵן הֲלָכָה.

עוד שנינו במשנה, חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר. אָמַר רַב חִסְדָּא, וּמכל מקום, מדרבנן, צָרִיךְ שֶׁיְּבַטֵּל את החמץ בְּלִבּוֹ, כיון שיש לחשוש שבאמצע הפסח יפנו את המפולת, ונמצא שעובר על החמץ ב'בל יראה' ו'בל ימצא' [מה שנקטה הגמרא לשון לבטל 'בליבו' אין הכוונה שלא יוציא את הדברים בשפתיו כלל, שאם כן יהיו אלו 'דברים שבלב' שאינם מועילים, אלא הכוונה שאינו צריך להשמיע לאוזניו].

עוד שנינו במשנה, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שיעור מפולת שאין צורך לבער את החמץ שתחתיה, הוא כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו. תָּאנָא בברייתא, וְכַמָּה חֲפִישַׂת הַכֶּלֶב – כמה הוא העומק שעד שם יכול הכלב לחפש, עד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, ולכן אם היתה המפולת שלשה טפחים או יותר, אינו צריך לבער.

משנה

משנתנו מבארת עתה מאילו מינים ניתן לאפות מצות לקיום מצוות אכילת מצה בליל פסח, שיש חיוב מהתורה לאכול מצה: אֵלּוּ דְּבָרִים [-אלו מיני תבואה] שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶסַח, אם אפה מהן מצה, בַּחִטִּים, וּבַשְׂעוֹרִים, וּבַכֻסְמִין, וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל, וּבַשִׁפוֹן, ובגמרא יבואר מדוע דוקא מינים אלו כשרים למצות.

וְיוֹצְאִין ידי חובת מצה בְּמצת דְמַאי, העשויה מתבואת עם הארץ, שאין ידוע אם הפריש ממנה מעשרות כדין, ואסור מדרבנן לאוכלה קודם שיפריש ממנה מעשרות, ומכל מקום יוצא בה ידי חובתו, כיון שהוא יכול להפקיר את כל נכסיו ולהיות עני, והתירו חכמים לעניים לאכול דמאי, וּבְמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שהופרשה ממנו תרומת מעשר, וּבְמַעֲשֵׁר שֵׁנִי [אף חוץ לירושלים] וּבְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדוּ, ויצאו לחולין. וְהַכֹּהֲנִים יוצאים ידי חובתם בְּמצה העשויה מעיסת חַלָּה, וּבִתְרוּמָה, שהם רשאים לאוכלם.

אֲבָל לֹא יוצאים ידי חובה בְּמצה של טֶבֶל – תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות [ואף הכהנים, שלאחר ההפרשה יהיו מותרים גם בתרומה וגם בחולין, אסורים באכילת טבל], וְלֹא בְּמַעֲשֵׁר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ – שלא הופרשה ממנו תרומת מעשר, וְלֹא בְּמַעֲשֵׁר שֵׁנִי מחוץ לירושלים, וְהֶקְדֵּשׁ, שֶׁלֹּא נִפְדוּ, וקדושים הם. כיון שבכל אלו יש איסור באכילתם, והרי זו 'מצוה הבאה בעבירה', שאין יוצאים בה ידי חובה. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, שחלקן נעשות ללא חימוץ, ובא לאוכלם לשם מצוה בליל פסח, אם עֲשָׂאָן לְעַצְמוֹ, שהיה חייב להביא קרבן תודה או נזיר, ואפה מצות אלו לצורך כך, ובסוף לא השתמש בהם לשם קרבנו, אֵינוֹ יוֹצֵא בָּהֶן ידי חובת אכילת מצה בליל פסח, כיון שצריך לאפות את המצה לשם מצוות אכילת מצה, ולא לשם דברים אחרים, שנאמר (שמות יב יז) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת', שתהא המצה משתמרת לשם מצוה זו. אבל אם אפאן כדי לִמְכֹּר אותן בַּשּׁוּק לאחרים החייבים בקרבנות אלו, ונותרו בידו, יוֹצֵא בָּהֶן ידי חובתו בפסח, כיון שחשב מתחילה שאם לא יקנו ממנו בני אדם את המצות לשם קרבן תודה או נזיר, ישתמש בהם לשם מצת מצוה, בליל פסח.

גמרא

שנינו במשנה, 'אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשיבולת שועל ובשיפון'. הגמרא מבארת את עניינם של חמשת מיני דגן אלו: תָּאנָא בברייתא, כֻּסְמִין, הם מִין חִטִּין. שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל וְשִׁפוֹן, הם מִין שְׂעוֹרִים [והנפקא מינה מכך היא לענין הפרשת חלה, שעיסות ממינים שונים אינן מצטרפות לשיעור חיוב הפרשת חלה, והשמיעה לנו הברייתא שכוסמין וחיטין הם מין אחד, ושעורים ושבולת שועל ושיפון הם מין אחד]. ומבארת הגמרא מה הם מינים אלו, 'כֻּסְמִין' הוא המין המכונה גּוּלְפָא. 'שִׁפוֹן' היינו דִּשְׁרָא. 'שִׁבֹּלֶת שׁוּעָל' היינו שִׁבּוֹלֵי תְּעָלָא.

הגמרא מבררת עתה את דין המצה העשויה ממינים שלא הוזכרו במשנתנו: מדייקת הגמרא, משמע מלשון המשנה דהַנֵּי – חמשת מיני דגן המוזכרים במשנתנו, אִין – אכן יוצאים בהם ידי חובת מצה, אבל מצה העשויה מאֹרֶז וְדֹחַן, לֹא יוצאים בה ידי חובה, מְנָא הָנֵּי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה. מבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וְכֵן תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – וכן נשנתה הברייתא בבית מדרשו של רבי ישמעאל, וְכֵן תָּאנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר קְרָא – לפי שכך נאמר בפסוק (דברים טז ג) 'לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת', ומכך שכתבה התורה באותו פסוק את מצוות אכילת מצה יחד עם איסור אכילת חמץ, יש ללמוד מכך שרק דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִמּוּץ, והיינו חמשת מיני דגן המוזכרים במשנתנו, אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה, אם שמרם שלא יחמיצו ואפאם מצות, יָצְאוּ מינים אֵלּוּ, והיינו אורז ודוחן, שֶׁאֵינָן בָּאִין לעולם לִידֵי חִמּוּץ, אֶלָּא אם משהים אותם זמן רב הם באים לִידֵי סִרָחוֹן, שאין יוצאים בהם ידי חובת מצה.