מסכת פסחים, פרק ב, שיעור 17

הגמרא דנה עתה בדין מצה עשירה: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, עִיסָּה שֶׁנִּלּוֹשָׁה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, כלומר, באחד ממינים אלו, אֵין חַיָּיבִין עַל חִמּוּצָהּ כָּרֵת [אבל יש לה דין חמץ מדרבנן, ואסור לאוכלה]. מַאי טַעֲמָא – ומה טעמו דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בדין זה, כיון דְּהָוֵי לְהוּ – שמשקים אלו הם מֵי פֵּירוֹת, וּמֵי פֵּירוֹת אֵין מַחְמִיצִין.

מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בנידון זה: תַּנְיָא בברייתא, אֵין לָשִׁין בפסח אֶת הָעִיסָּה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, כי אף שאינה מחמיצה לגמרי להתחייב כרת על אכילתה, מכל מקום אותה החמצה מועטת שהיא מחמיצה [ומחמת כן אסורה מדרבנן], ממהרת לבא יותר מהחמצה רגילה, ולכן אין ללוש עיסה כזו כלל בפסח, שמא תחמיץ. וְאִם עבר ולָשׁ, רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, תִּשָּׂרֵף מִיָּד, שהרי יש לחשוש שמא כבר החמיצה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תֵּאָפֶה מִיָּד, שאף על פי שממהרת להחמיץ אפשר לשומרה מחימוץ, ואם אפאה מיד מותרת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, שַׁבָּתִי [-שביתתי בחג הפסח] הָיְתָה אֵצֶל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, וְלַשְׁתִּי אֶת הָעִיסָּה בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבָשׁ, וְלֹא אָמְרוּ לִי דָּבָר, הרי שהדבר מותר אף לכתחילה.

אומרת הברייתא דין נוסף, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָשִׁין בּוֹ – באחד ממינים אלו, שהם יין שמן ודבש, מְקַטְּפִין בּוֹ – טופחים בו על פני העיסה, כיון שכמות מועטה שכזו אינה ממהרת את החימוץ, ומבארת הגמרא, אָתָאן – דין זה הוא לְשיטת תַּנָּא קַמָּא, וְאילו חֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶת – במין המשקה שֶׁלָּשִׁין בּוֹ, מְקַטְּפִין בּוֹ. וְאֶת שֶׁאֵין לָשִׁין בּוֹ, אֵין מְקַטְּפִין בּוֹ.

מסיימת הברייתא, וְשָׁוִין – וכל התנאים הללו מודים בדין זה, שֶׁאֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּמים פוֹשְׁרִין, לפי שהם ממהרים את החימוץ.

מבאר הרי"ף את דברי הברייתא: הָא מַתְנִיתָא – ברייתא זו, אוֹקִימְנָא – העמדנו אותה בַּגְמָרָא בְּיוֹם שֵׁנִי של פסח, שאין בו מצוות אכילת מצה, אלא איסור אכילת חמץ, ובזה סובר רבי עקיבא שניתן ללוש את העיסה אף ביין ושמן ודבש, אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, כלומר, לצורך כזית ראשון הנאכל לשם מצוה בליל פסח, לֹא – אין לשים במי פירות, וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, ואף שלשיטתו אינה מחמיצה כלל, מִשּׁוּם דְּהָוֵי לָהּ – שהרי זו מַצָּה עֲשִׁירָה, ואין יוצאים בה ידי חובת מצות מצה, שהרי נאמר בה (דברים טז ג) 'לֶחֶם עֹנִי', למעט מצה עשירה.

פוסק הרי"ף את ההלכה בענין אפיית מצות בפסח מעיסה הנילושה ביין שמן ודבש: וּמִסְתַּבְּרָא לָן – ומסתבר לנו לפסוק הלכה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שאינה מחמיצה כלל, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה כמותו, וכמו שהתבאר שיש חילוק בין הימים, בְּיוֹם רִאשׁוֹן [-לכזית מצה שבלילה הראשון], דִּבְעִינָן [-שיש צורך] ב'לֶחֶם עֹנִי', וְאָסִיר, אֲבָל בְּיוֹם שֵׁנִי דְּלֹא בְּעִינָן לֶחֶם עֹנִי, שָׁרֵי – מותר לאפות ולאכול מצה עשירה. והטעם שאנו פוסקים הלכה כרבי עקיבא, דְּהָא [-שהרי] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי כְּוָותֵיהּ סְבִירָא לֵיהּ – סובר כמותו, דְּאָמַר לְהוּ לִבְנֵיהּ – שהרי כך אמר לבניו, יוֹמָא קַמָּא – ביום הראשון של פסח, בו יש מצוה לאכול מצה, לֹא תָּלוּשׁוּ לִי את העיסה בַּחֲלָבָא [-בחלב], מִכָּאן וְאֵילָך – מיום שני והלאה, לוּשׁוּ לִי את העיסה בחלב [והיינו באופן המותר, שאפו את העיסה בצורה שונה, וכפי שהתבאר בסוגיא לעיל], הרי שנהג למעשה כדעת רבי עקיבא, שמותר לכתחילה ללוש את העיסה בחלב [והוא הדין בשאר מי פירות], וְלִישָׁנָא בַּתְרָא – ולפי הלשון השניה בגמרא אמר להם כך, בְּיוֹמָא קַמָּא לֹא תָּלוּשׁוּ לִי בְּדוּבְשָׁא – בדבש, מִכָּאן וְאֵילָךְ לוּשׁוּ לִי בדבש.

מוסיף הרי"ף ומבאר את עיקר הנידון בסוגייתנו: וּבְוַדַּאי, דְּהָא מַתְנִיתָא – שברייתא זו, הדנה בלישת העיסה ביין שמן ודבש, בְּשֶׁמֶן עַל יְדֵי מַיִם הִיא שְׁנוּיָה – עוסקת היא בהוספת שמן לעיסה שנילושה במים, ולא בלישת עיסה בקמח ושמן לבד. והראיה לכך, דְּהָא – שהרי 'קִטּוּף' המוזכר בסיום הברייתא, ודאי שֶׁמֶן עַל יְדֵי מַיִם הוּא, שֶׁלָּשִׁין בְּמַיִם תְּחִלָּה, וּמְקַטְּפִין אחר כך את פני העיסה בְּשֶׁמֶן, וְתַנָּא קַמָּא דְּאָסַר בְּלִישָׁה על ידי שמן, שָׁרֵי בְּקִטּוּף, וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנָן אַסְרֵי בֵּין בְּלִישָׁה בֵּין בְּקִטּוּף על ידי שמן, והיינו גם כן באופן שיש מים בעיסה. וְאִי לָאו דְּעָבַד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּהוּא אָמוֹרָא, עוּבְדָּא כְּרַבִּי עֲקִיבָא – ולולא שרבי יהושע בן לוי נהג למעשה כדברי רבי עקיבא, וכיון שהוא אמורא יש לפסוק הלכה כמותו, הֲוָה אַמְרִינָן הִלְכְתָא כְּרַבָּנָן – היינו אומרים שההלכה היא כחכמים, דְּאַסְרֵי – שהם אוסרים עיסה שמעורב בה שמן בֵּין בְּלִישָׁה בֵּין בְּקִטּוּף, כִּדְקַיְימָא לָן בְּכָל דּוּכְתָּא דְּלֹא אִפְסִיקָא בָּהּ הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – כמו שמקובל בידינו בכל מקום שלא נפסקה בו ההלכה בפירוש, דְּיָחִיד וְרַבִּים, הֲלָכָה כְּרַבִּים, ולכן היה ראוי לפסוק כחכמים. אֶלָּא הַשְׁתָּא – אבל עתה, כֵּיוָן דְּאַשְׁכְּחָן – מאחר ומצאנו דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּהוּא בַּתְרָא – שהוא אמורא, המאוחר יותר מתנאים אלו שנחלקו בברייתא, עָבַד עוּבְדָּא – עשה מעשה כְּרַבִּי עֲקִיבָא, שְׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מכך דְּהֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא. וְלֹא מָצֵית לְמֵימַר דְּלֵית הִילְכְתָא – ואין אתה יכול לומר שאין הלכה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מכמה טעמים, חֲדָא – טעם אחד, דְּלֹא אַשְׁכְּחָן אָמוֹרָא דְּפַלִּיג עֲלֵיהּ – שהרי לא מצאנו שום אמורא החולק על רבי יהושע בן לוי. וְעוֹד טעם, דְּהָא גְּמָרָא אַיְיתִי רְאָיָה מִינֵּיהּ – שהרי הגמרא הביאה ראיה מהנהגתו של רבי יהושע בן לוי לענין זה שיש חילוק בין היום הראשון של פסח לשאר הימים, וְאִי לָאו הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ולולא שאכן הלכה כמותו, הֵיכִי אַיְיתִי רְאָיָה מִינֵּיהּ – כיצד הביאה הגמרא ראיה מדבריו, אֶלָּא וַדַּאי הֲלָכָה הוּא.

מוסיף הרי"ף: וְאַשְׁכְּחָן מִקְצָת רַבְּוָותָא – ומצאנו למקצת מרבותינו דְּאָסְרֵי – שהם אוסרים לישה במי פירות בֵּין בְּלִישָׁה ובֵין בְּקִטּוּף, בֵּין בְּיוֹם רִאשׁוֹן בֵּין בְּיוֹם שֵׁנִי, כְּרַבָּנָן – כדעת חכמים שבברייתא, וְאִיתָא רַבְּוָותָא אַחֲרִינָא – ויש מרבותינו האחרים, דְּשָׁרוּ – שהתירו ללוש במי פירות אפילו ביום הראשון [והם סוברים שלא נאסרה מצה עשירה אלא כאשר העיסה נילושה במי פירות לבד, ללא מים כלל], וַאֲנָן כַּתְבִינָן מַאי דִּסְבִירָא לָן – ואנו כתבנו מה שאנו סוברים להלכה.