פרשה מבוארת – כי תבוא

"וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם" (דברים פרק כו, ב)

שאלה: מהו טעם מצוות הבאת הביכורים, ומדוע הטריחה התורה את בעל השדה לבוא מדרך רחוקה עם פירות מועטים, והוסיפו חז"ל ואמרו שהיו יוצאים לקראתם בכל עיר ועיר שהיו עוברים בה, ומכבדים אותם מאד, ומה הענין בכך.

תשובה: כיון שעיקר קבלת עול מלכות ה' הוא על ידי שנאמין כי לה' הארץ ומלואה, הוא אדוננו ואין עוד אחר, והוא לבדו משגיח על הארץ ומשפיע עלינו טובה. ודרך האדם – כאשר הוא מצליח במעשיו – לשכוח את ה' ולחוש שכוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, לכן ציוה ה' שבכל שנה נעשה דבר גדול כזה, שכל בעלי הנחלות עולים יחד לירושלים בקול זמרה והלל, ויהיה בכך פרסום גדול לאמונה האמיתית, שכל הטובות שיש לנו באות רק מיד ה', ומידו הכל. (שאלה א).

"וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב","וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים פרק כו, ג-י)

שאלות: א. משמעות לשון 'הגדתי' מורה על העבר, והרי עד עתה לא אמר כלום. ב. משמעות לשון הפסוק הראשון היא שהכהן יטול את הטנא והוא יניחו לפני המזבח, ואילו בהמשך הפסוקים נאמר על הבעלים 'והנחתו לפני ה' אלקיך'.

תשובה: לשון 'הגדתי' האמורה כאן משמשת כלשון עתיד, כאומר, באתי לפה כדי להגיד את הדברים שיאמר בהמשך דבריו [ומה שאומר 'כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה" אין זו ההגדה, אלא זו היא סיבתה, כלומר, כיון שזכיתי ובאתי לארץ שהבטיח ה' לאבותינו, הריני רוצה להגיד את הדברים הבאים, והם מ'ארמי אובד אבי' והלאה]. והכהן הוא שנוטל את הטנא ומניחו לפני מזבח ה', להורות שבאו הביכורים לכבוד ה' ולכן הם מונחים לפני מזבחו על ידי הכהן. ואילו מה שנאמר בסוף על הבעלים 'והנחתו' אין הכוונה להנחה מחודשת, אלא לעזיבה, כלומר, תעזוב את הטנא עם הפירות במקומו שעל יד המזבח [וכמו 'וינח בגדו אצלה', שפירושו עזיבה]. (שאלה ב).

"וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ" (דברים פרק כז, א-ג)

שאלה: לגבי מה נאמר 'שמור את כל המצוה', אם זו אזהרה על שמירת כל המצוות, הרי כבר הוזהרו על כך ישראל כמה פעמים, ומדוע יש צורך לחזור על כך כאן בתחילת פרשת הנחת האבנים הגדולות בכניסה לארץ ישראל. ואם זו אזהרה על מצוות הנחת האבנים הגדולות הללו, איך יתפרש המשך הפסוק 'כל המצוה אשר אנוכי מצוה אתכם היום', שמשמע מכך שהכוונה למצוות רבות.

תשובה: דרך כל האומות, כאשר הצליחו לכבוש ארץ גדולה, להניח בפתח המדינה או העיר אבני שיש גדולות שבהם מסופר מעשה הצלחתם, ועתה ציוה ה' את ישראל שכאשר יבואו גם הם לעשות כן, לא ייחסו את ההצלחה לעצמם, אלא לה', שהוא ההולך לפניהם והוא נלחם עבורם וכבש לפניהם את הארץ, ולכן יכתבו על אבנים אלו את כל התורה, ועל כך הזהיר וביאר 'שמור את כל המצוה', כלומר, על ידי שתעשו כן יסייע לכם הדבר לזכור ולשמור את כל המצוות שבתורה, כי יהיה הדבר לזכרון הברית שיש לכם עם ה' על שמירת התורה והמצוות. (שאלה ד).

"וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד. וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בְּעָבְרֶךָ לְמַעַן אֲשֶׁר תָּבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ. וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד" (דברים פרק כז, ב-ה)

שאלה: מדוע כפלה התורה פעמיים את מצוות הכתיבה על האבנים הגדולות בכניסתם לארץ ישראל ['והקמות לך אבנים גדולות', 'תקימו את האבנים האלה'].

תשובה: בחלק הראשון של הפרשה אינו לשון ציווי אלא לשון סיפור, כלומר, בודאי כך תעשו, כדרך הלוחמים, שתרצו לכתוב את כל סיפור הכיבוש והמלחמות, ועל כך אומר שתכתבו 'את כל דברי התורה', כלומר, את המעשים כפי שמסופרים בתורה על ניסי יציאת מצרים והליכתם במדבר, ואחר כך אומר, כיון שבין כך אתם עתידים לעשות כן מעצמכם, אצווה אתכם שתעשו זאת באופן מסוים, ובכך תקיימו את המצוה כתיקונה, כי תעשו זאת לשם המצוה, ולפי הפרטים המבוארים בפרשה. (שאלה ה).

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" (דברים פרק כז, ט-י)

שאלה: מדוע את הדברים הבאים אמר משה רבינו יחד עם הכהנים והלויים, מה שלא מצאנו בשום מקום שהיה אדם נוסף שותף לדברים שדיבר משה עם ישראל. ומהי הפתיחה של 'הסכת ושמע ישראל', והרי פעמים רבות הזהיר משה רבינו את ישראל על שמירת המצוות, ולא הקדים לומר להם לשון זו.

תשובה: כיון שבפרשה הבאה מצוה משה רבינו את הכהנים שיעמדו בין הר גריזים והר עיבל ויאמרו את הברכות והקללות, רצה משה רבינו להקדים להם שלא יחששו מפני הקללות הללו, כי אדרבה, זהו סימן לכך שה' חפץ בהם [וכמו אדם הנושא אשה, שכותב לה תנאים רבים ומפורטים, אך לא יכתוב כן לאשה שאינו רוצה לישא אותה], ושיתף בהקדמה זו את הכהנים – שהם העתידים לומר את הברכות והקללות, שיידעו ישראל שאין הדברים נאמרים להם מתוך שנאה וכעס, אלא אדרבה, מתוך שה' חפץ בהם הוא מזהירם על הדברים הללו. ולשון 'הסכת ושמע' היא כאילו נאמר אל תתייראו ואל תפחדו בשומעכם את כל הקללות, כי על ידי קבלתכם את הדברים תהיו לעם מיוחד לה' אלוקיכם. (שאלה ח)