יום שישי
י' כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 28, מסכת יבמות, פרק שני

שנינו במשנה, 'מֵת, הֲרַגְתִּיו, הֲרַגְנוּהוּ, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ'. מדייקת הגמרא, הוּא נִיהוּ – רק לגבי העד עצמו נאמר דין זה דְּלֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל לְאדם אַחֵר, תִּנָּשֵׂא אשה זו על פי עדותו, וְלֹא אַמְרִינָן – ואין אומרים שרָשָׁע הוּא, שהרי הוא מעיד על עצמו שהרג את אותו אדם, והרוצח קרוי רשע, שנאמר (במדבר לה לא) 'וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת כִּי מוֹת יוּמָת' וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (שמות כג א) 'אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס', והיינו שאסרה התורה אפילו להעיד יחד עם עד רשע, ואף שהעדות עצמה אמת, ויש ללמוד מכך בכל שכן ש[אַל תָּשֶׁת רָשָׁע] עֵד – אין לקבל רשע לעדות, והטעם שאין פוסלים אותו לעדות, דְּקַיְימָא לָן – כיון שמקובל בידינו שהלכה כְּרָבָא, דְּאָמַר, אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וְאֵין אָדָם מֵשִׂים עַצְמוֹ רָשָׁע על פי עדות עצמו, כי כשם שאינו נאמן להעיד על קרובו שעשה עבירה, כך אינו נאמן להעיד על עצמו, ולכן אין אנו מאמינים לאותו חלק בעדותו שהוא אומר שהוא עצמו הרג את אותו האדם, אך מאמינים אנו לעדותו בחלק שבה הוא מעיד שאותו אדם מת.
מוסיף הרי"ף את הכללים של קבלת עדות לענין אשה שמת בעלה: וְגַזְלָן דְּאוֹרַיְיתָא – אדם העובר עבירה של גזילה מן התורה, פָּסוּל לְעֵדוּת אִשָּׁה. אֲבָל גַּזְלָן דְּדִבְרֵיהֶם – אך אדם העובר עבירה של גזילה האסורה מדרבנן, כָּשֵׁר לְעֵדוּת אִשָּׁה, וכפי הטעם שהתבאר לעיל, שסמכו חכמים על כך שהאשה עצמה תברר היטב שאכן מת בעלה קודם שתינשא לאחר [שהרי אם תינשא על פי עדות העד ויתברר שהיה בעלה חי, לא תוכל לחזור לבעלה הראשון, ויצטרך בעלה השני לגרשה, וכן מפסידה דברים נוספים שקנסוה חכמים במקרה כזה].

משנה
משנתנו מביאה אופנים נוספים בהם אסור לאדם מסוים לישא אשה, מחמת החשד: הֶחָכָם שֶׁאָסַר אֶת הָאִשָּׁה בְּנֶדֶר עַל בַּעֲלָהּ, כלומר, אשה שנדרה שלא תהנה מבעלה, ולא הפר לה בעלה, ובאה לחכם שיתיר לה את הנדר, ולא מצא לה פתח היתר, ומחמת כן הוצרך בעלה לגרשה, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה – אסור לאותו חכם לישא אותה, מפני שיחשדו בו שנתן בה עיניו, ומחמת כן לא מצא לה פתח, כדי שיצטרך בעלה לגרשה, וישאנה. אבל אם מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו, והיינו קטנה יתומה שהשיאוה אחיה ואמה, שהדין הוא שבקטנותה יכולה היא למאן בבעלה ויוצאת ללא גט, ומיאנה בפני אותו דיין והתירה להנשא למי שתרצה, או אשה שמת בעלה ללא בנים, שאחי בעלה צריכים לייבמה או לפוטרה בחליצה, ופטרה אחד האחים בחליצה בפני דיין זה, יִשָּׂאֶנָּה – רשאי אחד הדיינים לישא אותה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין, כלומר, מיאון וחליצה אינם נעשים בפני דיין אחד אלא בפני שלשה דיינים, ואין חושדים בשלשה דיינים שישנו את הדין כדי שאחד הדיינים יוכל לישא אשה זו.
מוסיפה המשנה תנאי בכל אותם שאסור להם לישא אשה שהם היו המעידים או הדנים בהוצאתה מבעלה: וְכֻלָּן – כל אותם שאסרנו עליהם לישא אשה שהם נטלו חלק בהתרתה, שֶׁבשעה שעסקו בהיתרה של אשה זו הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, וּמֵתוּ הנשים, מֻתָּרוֹת אותן נשים שהם התירו לִינָּשֵׂא לָהֶן, כיון שבאותה שעה שהעידו או דנו היתה להם אשה, ואף שמותר לאדם לישא שתי נשים אין דרך בני אדם לעשות כן, ולא מסתבר שעשה כן כדי שיוכל לישא את האשה הזו לאחר מיתת אשתו. וְכֻלָּן – כל אותן נשים, שֶׁלאחר שהותרו להינשא נִּשְּׂאוּ לַאֲחֵרִים, וּמֵתוּ האחרים אוֹ שנִתְגָּרְשׁוּ מאותם אחרים, מֻתָּרוֹת לִינָּשֵׂא לָהֶן – לאותם עדים או דיינים שהתירום, כיון שבכך שנישאו תחילה לאחרים הוכח שלא היתה מטרת ההיתר כדי לישא אותן. וְכֻלָּן – כל אותן נשים שהותרו, אף שהן אסורות לעד או לחכם או לשליח עצמם שהתירום, מֻתָּרוֹת הן להנשא לִבְנֵיהֶן וְלַאֲחֵיהֶן של אותו עד או חכם, כיון שאין אדם חשוד לעבור עבירה ולהתיר אשת איש לטובת בנו או אחיו.

גמרא
שנינו במשנה, 'החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה, הרי זה לא ישאנה'. מבארת הגמרא, מַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – דין זה ששנינו במשנתנו, שאותו דיין שהתירה לֹא יִשָּׂאֶנָּה, היינו בְּיָחִיד מֻמְחֶה שהיה יכול להתיר לה את הנדר לבדו, ולא התיר, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו דַּהֲפָרַת נְדָרִים נעשית בְּיָחִיד מֻמְחֶה, וְכֵיוָן דְּיָחִיד הוּא, אָתֵי לִידֵי חֲשָׁדָא – בא הוא לידי חשד שנמנע מלהתירה כדי שיוכל לישא אותה, וּלְפִיכָךְ אמרו חכמים שלֹא יִשָּׂאֶנָּה. אֲבָל בֵּי דִּינָא דְּבֵי תְּלָתָא – אבל אם באה לפני בית דין של שלשה שיתירוה, ולא התירוה, לֹא חֲשִׁידֵי – אינם חשודים שנמנעו מלהתירה כדי שאחר מהם ישאנה, כְּדִתְנַן – כפי ששנינו בהמשך משנתנו, 'מֵיאֲנָה אוֹ שֶׁחָלְצָה בְּפָנָיו, יִשָּׂאֶנָּה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין', וממילא אף לגבי התרת נדר שבאה לפני שלשה, אינם חשודים, ומותר לאחד מאותם שלשה לישא אותה.
מוסיפה הגמרא: וְלַאו דַּוְקָא בֵּית דִּין של שלשה, אֶלָּא אֲפִלּוּ תְּרֵי נַמֵּי לֹא חֲשִׁידֵי – אלא אפילו במקרה ששני בני אדם עסקו בהיתרה של האשה, אין הם חשודים לשקר, דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, עֵדִים הַחֲתוּמִים בשטר עַל שְׂדֵה מִקָּח – על מכירת שדה, וְעַל גֵּט אִשָּׁה, לֹא חָשְׁשׁוּ חֲכָמִים עַל דָּבָר זֶה, שמא העידו שקר מחמת נגיעותיהם, אֶלָּא אִם רָצָה אֶחָד מִן הָעֵדִים לִקְנוֹת את אוֹתָהּ שָׂדֶה שהוא חתום על מכירתה בשטר [וקונה אותה מאותו אדם הכתוב בשטר שהיא שלו], אוֹ לִישָּׂא את אוֹתָהּ אִשָּׁה שהתיר העד בחתימתו על גיטה, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ, וְלֹא חַיְישִׁינָן לַחֲשָׁדָא – ואין חוששים שיבואו לחושדו שהעיד שקר לתועלת עצמו. וְהַאי דְּקָתָּנֵי בְּמַתְנִיתִין – והטעם שנקטה משנתנו שההיתר הוא 'מִפְּנֵי שֶׁהוּא בֵּית דִּין', ומשמע שרק בשלשה לא חששו לכך חכמים, קָמַשְׁמַע לָן – כוונת המשנה לחדש לנו דְּמֵיאוּן של קטנה צריך להיעשות בִּשְׁלֹשָׁה דיינים, לְאַפּוֹקֵי מִמַּאן דְּאָמַר – ושלא כדעתו של הסובר שמֵיאוּן נעשה בִּשְׁנַיִם. אך מביא הרי"ף את ההלכה בענין זה: וְלֵית הִלְכְתָא הָכֵין – ואין הלכה כן, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו להלכה שמֵיאוּן נעשה בִּפני שְׁנַיִם, כִּדְאִיפְּסִיקָא הִלְכְתָא בְּהֶדְיָא – כמו שנפסקה ההלכה בפירוש להלן בְּפֶרֶק אֵין מְמָאֲנִין אֶלָּא אֲרוּסוֹת.
ומביא הרי"ף את הטעם ששנים אינם חשודים, כמבואר ביְרוּשַׁלְמִי (פ"ב הי"ב), שֶׁאֵין שְׁנַיִם מְצוּיִין לַחֲטֹא מִפְּנֵי אֶחָד – אין הדבר מצוי, ששני בני אדם יחטאו כדי שאחד מהם יקבל תועלת מכך. וכן הטעם למה ששנינו במשנה, 'וְכֻלָּן מֻתָּרוֹת לִבְנֵיהֶן וְלַאֲחֵיהֶן', מבואר בירושלמי (שם), לפי שֶׁאֵין אָדָם מָצוּי לַחֲטֹא, לֹא מִפְּנֵי בְנוֹ, וְלֹא מִפְּנֵי אָחִיו.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?