מסכת פסחים, פרק ג, שיעור 27

משנה

משנתנו מבארת כיצד יכולות כמה נשים לאפות מצות בתנור אחד, בלא לחשוש שבזמן שכל אחת ממתינה לחברתה, תחמיץ עיסתה: רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, שָׁלשׁ נָשִׁים לָשׁוֹת כְּאַחַת – מותר להן ללוש כל אחת את עיסתה בזמן שחברותיה לשות את עיסותיהן, אף שכל עיסה היא בשיעור שתמלא את כל התנור, ולא תוכלנה לאפות יחד אלא בזו אחר זו, וְאוֹפוֹת שלשתן את עיסתן בְּתַנּוּר אֶחָד זוֹ אַחַר זוֹ, ואין חוששים שמא בינתיים תחמיץ העיסה שמחוץ לתנור. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין להקל כל כך, שהרי יתכן שתחמיץ העיסה, אלא יעשו כך, שָׁלשׁ נָשִׁים עֲסוּקוֹת בַּבָּצֵק, כל אחת בעיסתה, האַחַת לָשָׁה, וּבאותו זמן האַחַת כבר עוֹרֶכֶת – מרדדת את הבצק למצות, וּבאותו זמן האַחַת כבר אוֹפָה את מצותיה בתנור, וכשתסיים השניה את רידודה כבר תוציא הראשונה את המצות ותוכל השניה לאפות מיד, ועד שתסיים השלישית את הלישה והרידוד, כבר תסיימנה השתים הראשונות את האפיה, ונמצא שאין אחת מהן צריכה להמתין לחברתה כלל, אלא כל אחת המסיימת את הרידוד אופה מיד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אין לעשות כדברי רבן גמליאל, ששלשתן עורכות יחד, כיון שלֹא כָל הַנָּשִׁים וְלֹא כָל הָעֵצִים וְלֹא כָל הַתַּנּוּרִין שָׁוִין, אלא יש נשים זריזות ויש עצלניות, יש עצים הבוערים היטב ויש שאינם בוערים כל כך, יש תנור שמתחמם מהר ויש שאינו מתחמם מהר, ולכן יש לעשות כדברי חכמים, שילושו ויערכו ויאפו בזו אחר זו, ונמצא שעוסקות בבצק כל הזמן, וכל זמן שהידים עוסקות בבצק, אפילו זמן רב, אינו בא לידי חימוץ. זֶה הַכְּלָל, תָּפַח – אם רואה האשה שהבצק עומד לתפוח ולהחמיץ, תִּלְטוֹשׁ בְּצוֹנֵן – תטבול ידה במים צוננים ותעביר את ידה על העיסה, כדי שתתקרר ולא תחמיץ.

גמרא

מבאר הרי"ף, מַתְנִיתִין – משנתנו עוסקת בִּשְׁלֹשָׁה בְּצֵקוֹת, דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, שָׁלֹשׁ נָשִׁים מַתְחִילוֹת לָלוּשׁ כְּאַחַת שְׁלֹשָׁה בְּצֵקוֹת, וּכְשֶׁמַּגִּיעוֹת לַאֲפִיָּה, אוֹפוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, וְאַף עַל פִּי שבאופן זה נמצא שֶׁמַּמְתֶנֶת הַשְּׁלִישִׁית עַד כְּדֵי שָׁלֹשׁ הֶסֵּיקוֹת וּשְׁתֵּי אֲפִיּוֹת, שהרי לכל אפיה יש צורך בהיסק חדש, ובינתיים גם אפו שתי נשים את עיסותיהן, מכל מקום סובר רבן גמליאל שאֵין הַבָּצֵק בָּא לִידֵי חִמּוּץ בַּשִּׁעוּר הַזֶּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ נָשִׁים עֲסוּקוֹת בְּבָצֵק, אַחַת לָשָׁה בִּתְחִלָּה – ראשונה, לפני שיתחילו השתים האחרות ללוש, וּכְשֶׁמַּתְחֶלֶת לַעֲרֹךְ את עיסתה מַתְחֶלֶת חֲבֶרְתָּהּ, השניה, לָלוּשׁ, וּכְשֶׁמַּתְחֶלֶת הָרִאשׁוֹנָה לֶאֱפוֹת, וְהַשְּׁנִיָּה לַעֲרֹךְ, מַתְחֶלֶת הַשְּׁלִישִׁית לָלוּשׁ, שֶׁבאופן זה נִּמְצָאוֹת כֻּלָּן עֲסוּקוֹת בְּבָצֵק בְּבַת אַחַת, האַחַת אוֹפָה את שֶׁלָּהּ, וְאַחַת עוֹרֶכֶת את שֶׁלָּהּ, וְאַחַת לָשָׁה את שֶׁלָּהּ. וְהַיְנוּ דְּאַמְרִינָן – וזהו ביאור הברייתא שהובאה בגמרא, תַּנָּא, לָשָׁה – סיימה הראשונה ללוש, הרי היא מְקַטֶּפֶת, וַחֲבֶרְתָּהּ, השניה, לָשָׁה תַּחְתֶּיהָ. מְקַטֶּפֶת – סיימה הראשונה לקטף, הרי היא אוֹפָה, וַחֲבֶרְתָּהּ, השניה, מְקַטֶּפֶת תַּחְתֶּיהָ, [וְהַשְּׁלִישִׁית לָשָׁה – מתחילה עתה ללוש]. אוֹפָה – סיימה הראשונה לאפות, לָשָׁה – הרי היא מתחילה ללוש מחדש, וַחֲבֶרְתָּהּ, השניה, אוֹפָה תַּחְתֶּיהָ, [וְהַשְּׁלִישִׁית מְקַטֶּפֶת], וְכך חוֹזְרוֹת חָלִילָה – חוזרות על פעולות אלו שוב ושוב, ונמצא שלעולם אין בצק מונח בלא עסק, אלא או לשה או מקטפת או אופה, וְכָל זְמַן שֶׁעֲסוּקוֹת בַּבָּצֵק, אֵינוֹ בָּא לִידֵי חִמּוּץ.

אָמַר רַב, קַבָּא מְלוֹגְנָאָה – שיעור קב שמשתמשים בו בעיר 'לוגנאה', לְפִסְחָא – הוא השיעור שמותר ללוש אותו בפסח, ואין חוששים שיחמיץ, אבל שיעור גדול מזה אסור ללוש בבת אחת, כיון שזו עיסה גדולה ביותר, ויש חשש שלא יעסקו בכולה ללא הפסקה, ותבא לידי חימוץ. וְכֵן לְחַלָּה – וזהו השיעור של עיסה החייבת בהפרשת חלה, בכל ימות השנה.

מקשה על כך הגמרא, וְהָא אֲנָן תְּנָן – והרי אנו שנינו במשנה (חלה פ"ב מ"ו), שיעור עיסה המכילה חָמֵשׁ רְבָעִים של קב כלומר קב ורבע קֶמַח וְעוֹד מעט, חַיָּבִין בְּחַלָּה [והיינו כיון שב'חמש רבעים' יש שיעור עשירית האיפה, והוא שיעור 'עֲרִסֹתֵכֶם' האמור בענין הפרשת חלה, ויש צורך שיהא 'ועוד', כלומר מעט יותר, כדי שלאחר הפרשת החלה ישאר לאדם שיעור 'עֲרִסֹתֵכֶם']. מתרצת הגמרא, הָכִי קָאֲמַר – כך היא כוונת רב, קַבָּא מְלוֹגְנָאָה קָאֵי כִּי הַאי שִׁעוּרָא – אותו 'קב' שמשתמשים בו בעיר לוגנאה הוא קב גדול והוא בשיעור חמש רבעים קמח ועוד.

אָמַר רַב יוֹסֵף, וְהַנֵּי נָשֵׁי דִּידָן – ואותן נשים שלנו, נָהוּג לְמֵיפָא קְפִיזָא קְפִיזָא בְּפִסְחָא – נוהגות לאפות בפסח שיעור קטן יותר, של שלש לוגין בלבד, כדי שלא יבואו לידי חשש חימוץ כלל. אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לרב יוסף, מַאי דַּעְתֵּיךְ – וכי מה אתה סבור, שראוי לנהוג כן לְחֻמְרָא, חֻמְרָא דְאָתֵי לִידֵי קֻלָּא הוּא – והרי זו חומרא שמביאה לידי קולא, דְּקָא מַפְקְעָן לֵיהּ מֵחַלָּה – שהרי בכך הם מפקיעות את העיסה מחיוב הפרשת חלה. השיב לו רב יוסף, דְּעַבְדָן – שהיו נשים אלו עושות כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּתַנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אַף הלש עיסות הקטנות משיעור חיוב הפרשת חלה, הָרוֹדֶה – ומוציא את הלחמים מהתנור, וְנוֹתֵן את כולם לְסַל אחד, ויש בלחמים אלו שיעור החייב בחלה, הַסַּל מְצָרְפָן לְהתחייב בחַלָּה, דִּכְתִיב (במדבר טו יט) 'וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה", וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וממילא אין מקום לחשש במה שנהגו לאפות עיסות קטנות, ולהמנע מחשש חימוץ, ולאחר האפיה לצרפן על ידי סל אחד ולחייבם בחלה. אָמַר לֵיהּ רבה, וְהָא אִיתְּמַר עֲלַהּ – והרי שנינו על דברי רבי אליעזר אלו, שכך אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהסל מצרפם, אֶלָּא בכִּכָּרוֹת שֶׁל בָּבֶל, העשויות עגולות ורחבות, שֶׁמתוך כך נּוֹשְׁכוֹת זוֹ אֶת זוֹ – העיסות מתחברות זו לזו בעת האפיה, וכיון שיש חיבור בין הככרות הסל מצרפן להתחייב בחלה, אֲבָל כְּעָבִין – פת העשויה מעיסה ארוכה וצרה, ואופים אותם כך בתנור, ואינן נדבקות זו לזו, לֹא – אין הסל מצרפן להתחייב בחלה [והרי רוב הנשים אופות כעבין, ולא ככרות (רבינו יהונתן)]. השיב לו רב יוסף, הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ – הרי שנינו על כך את דברי התנא החולק, שהרי כך אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, דברי רבי אליעזר, שהסל מצרף את הלחמים להתחייב בחלה לאחר האפיה, נאמרו אֲפִילּוּ אם נאפו כְּעָבִין, שאין נושכות זו מזו, ונמצא שאין כל חסרון בהנהגה זו.