(9) הקדמה

וְשָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם גָּאוֹן אֶחָד, שֶׁשָׁאַל אָדָם אוֹתוֹ, אִם לֹא כִּוֵּן בְּרֹב הַתְּפִלָּה וְהוּא עוֹמֵד בְּסוֹף הַתְּפִלָּה, בְּאֵיזֶה אֹפֶן יְעוֹרֵר אֶת נַפְשׁוֹ לְהַתְחִיל לְכַוֵּן. וְהֵשִׁיבוֹ, מָשָׁל לְמָה הַדָבָר דּוֹמֶה? לְתִינוֹקֶת אַחַת, שֶׁעָמְדָה עַל הַשּׁוּק בְּסַל גָּדוֹל שֶׁל יְרָקוֹת לִמְכֹּר, וּפָגַע בָּהּ אָדָם אֶחָד וְהִתְחִיל לַחֲטֹף מֵהַסַּל, וְנִבְהֲלָה וְלֹא יָדְעָה שׁוּם עֵצָה אֵיךְ לַעֲשׂוֹת. פִּקְּחַ אֶחָד עָמַד לְמֵרָחוֹק, אָמַר לָהּ: מַה תַּעֲמֹדִי, עַל מַה תַּמְתִּינִי? עַד שֶׁיַּחְטֹף כֻּלּוֹ? הִנֵּה הוּא חוֹטֵף גַּם אַתְּ חִטְפִי, וְכָל מַה שֶּׁיַּעֲלֶה בְּיָדֵךְ יִהְיֶה שֶׁלָּךְ. כֵּן הַדָּבָר מַמָּשׁ בְּעִנְיַן הַתְּפִלָּה, הִנֵּה הַיֵּצֶר מִתְגַּבֵּר עַל הָאָדָם וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלוּת וּמַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת, עַד שֶׁעַל יְדֵי זֶה לֹא כִּוֵּן בְּכַמָּה וְכַמָּה בְּרָכוֹת מֵהַתְּפִלָּה, גַּם אַתָּה חֲטֹף וְזָרֵז אֶת עַצְמְךָ בְּכָל כֹּחֲךָ לְכַוֵּן בַּבְּרָכוֹת, אֲשֶׁר עֲדַיִן הֵם לְפָנֶיךָ.

כֵּן הַדָּבָר מַמָּשׁ בְּעִנְיָנֵנוּ, הַיֵּצֶר נִצַּחֲךָ בְּיוֹם זֶה בְּדִבּוּרִים אֲסוּרִים, אַתָּה עֲמֹד וְהִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ לְמָחָר לְנַצְּחוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם, חַס וְשָׁלוֹם, יִתְּרָמֵי שֶׁיְּנַצַּחֲךָ עוֹד הַפַּעַם, אַף עַל פִּי כֵן חֲזֹר וְהִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ לְהִלָּחֵם אִתּוֹ, וּבְוַדַּאי יַעֲזָרְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁתִּהְיֶה גַּם כֵּן מֵהַמְנַצְּחִים, כִּי הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, כָּל יָמָיו שֶׁל אָדָם תִּהְיֶה מִלְחָמָה בֵּינוֹ וּבֵין הַיֵּצֶר, וְזוֹהִי בְּעֶצֶם כַּוָּנַת חֲזַ"ל: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם וְכוּ'. וְזֶה מַה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ, מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח".