יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 43, מסכת יבמות, פרק שלישי

התבאר במשנה שהחולץ או מייבם למעוברת, דינו תלוי בולד, אם הוא בן קיימא או לא. הגמרא דנה עתה מהו ולד הנחשב 'בן קיימא': תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל ולד שֶׁשָּׁהָה כשהוא חי שְׁלֹשִׁים יוֹם בָּאָדָם, אֵינוֹ נֵפֶל, אלא ולד של קיימא. מדייקת הגמרא, הָא לֹא שָׁהָה – משמע שאם לא שהה שלשים יום אינו ודאי נפל, אלא סְפֵיקָא הוּא, ואמו נשארת בספק האם צריכה היא יבום וחליצה או לא.
אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אשה שמת בעלה ללא בנים והניחה מעוברת, וילדה ולד, ומֵת בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים [יוֹם], וְעָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה ללא חליצה או יבום, והרי זה ספק אם היא עדיין שומרת יבם, ונישואיה לאותו אדם היו באיסור, או שהיה זה ולד של קיימא ונפטרה מיבום וחליצה, והיתה מותרת לאותו אחר, אָמַר רַבִינָא מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, אִם אֵשֶׁת יִשְׂרָאֵל הִיא – אם המקדש עתה הוא ישראל, המותר בגרושה וחלוצה, חוֹלֶצֶת כעת מאחד האחים, והרי היא ניתרת לו בתורת ודאי. וְאִם אֵשֶׁת כֹּהֵן היא, שהיה המקדש כהן האסור בגרושה ובחלוצה, אֵינָהּ חוֹלֶצֶת, אלא סומכים על כך שיתכן שהיה הולד של קיימא, ונפטרה מיבום וחליצה. רַב שְׁרַבְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר, אֶחָד זוֹ וְאֶחָד זוֹ – בין אם היה בעלה השני כהן ובין אם היה ישראל, הרי היא חוֹלֶצֶת, ואף שבכך תאסר על בעלה הכהן, כיון שזהו ספק איסור. נמצא שנחלקו רבינא ורב שרביא בדעת רבא, האם ספק זה מחייבה עתה בחליצה גם באופן שמחמת כן תיאסר על בעלה השני.
פוסק הרי"ף את ההלכה, וְקַיְימָא לָן – ואנו פוסקים הלכה כְּרָבִינָא, דְּכֵיוָן דְּאִיכָּא רַבָּנָן דִּפְלִיגֵי עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – כיון שחכמים חולקים על עיקר דינו של רבן שמעון בן גמליאל, דְּאָמְרֵי – והרי הם אומרים דאַף עַל גַּב דְּלֹא שָׁהָה שלשים יום, מכל מקום וָלָד מְעַלְּיָא הוּא – ולד גמור הוא, ופוטר את אמו מיבום וחליצה, אף שאין פוסקים הלכה כדבריהם אלא מחמירים להצריך חליצה, מכל מקום גַּבֵּי אֵשֶׁת כֹּהֵן, דְּלֹא אֶפְשָׁר – שאי אפשר לחלוץ ולהשאירה תחת בעלה, דְּאִי חָלִיץ לָהּ אִיתְסְרָא לָהּ עַל בַּעְלָהּ – שהרי אם יחלצו לה תיאסר על בעלה השני, עַבְדִינָן – אנו עושים מעשה כְּרַבָּנָן, וְלֹא מַצְרְכִינָן לָהּ חֲלִיצָה – ואין מצריכים אותה חליצה. וּלְגַבֵּי יִשְׂרָאֵל – אבל באופן שבעלה השני הוא ישראל, דְּלֵית בָּהּ פְּסֵידָא – שאין הפסד בכך שתחלוץ כעת, שהרי ישראל מותר בחלוצה, עַבְדִּינָן – אנו עושים מעשה כְּשיטת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וחוששים שהיה זה ולד שאינו של קיימא, הִלְכָּךְ חָלִיץ לָהּ – ולכן מצריכים אותה לקבל חליצה מאחי בעלה הראשון, וְעַיְילָא לָהּ גַּבְרָא – ונושא אותה בעלה השני.
מוסיף הרי"ף ואומר, וְאִי כְּשֶׁנִתְקַדְּשָׁה מוֹתְבִינָן לָהּ תּוּתֵי גַּבְרָא – ואם באופן שרק התקדשה לאחר, משאירים אותה תחת בעלה, כָּל שֶׁכֵּן שאִם כבר נִשֵּׂאת לבעלה השני, דְּלֹא מַפְקִינָן לָהּ מִתּוּתֵי גַּבְרָא – שאין מוציאים אותה מידו, אלא חולצת ונשארת תחתיו.
ומבאר הרי"ף שאין על כך קושיא ממה שיובא להלן בענין שומרת יבם שנשאת: וְהַךְ דְּאַמְרִינָן הָתָם – ומה שיתבאר להלן (פרק עשירי) בשם רב יהודאי גאון, לְעִנְיָן שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנִּשֵּׂאת בְּלֹא חֲלִיצָה, שאסורה היא על בעלה השני לגמרי, ואפילו אם תקבל עתה חליצה, לֹא שַּׁיָּךְ בְּהָא מִלְּתָא – אין זה שייך כלל לנידון כאן, דְּהָתָם וַדַּאי בָּעֲיָא חֲלִיצָה – כיון ששם היתה היא זקוקה לחליצה בודאות, ונישאה באיסור, ולכן אסורה היא על בעלה השני לעולם, אֲבָל הָכָא – אך כאן, דְּכֵיוָן דְּמִית הולד בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם סְפֵיקָא הֲוֵי – הרי זה ספק אם זקוקה היא לחליצה או לא, וּמִסְפֵיקָא לֹא מַפְקִינָן אִיתְּתָא מִתּוּתֵי גַּבְרָא – ומספק אין מוציאים אשה מתחת בעלה, אֶלָּא אִי בַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, חָלִיץ לָהּ יְבָמָהּ וְיָתְבָהּ תּוּתֵי גַּבְרָא – חולץ לה אחי בעלה ונשארת היא תחת בעלה השני, וְאִי בַּעְלָהּ השני כֹּהֵן, דְּאִי חָלִיץ לָהּ יְבָמָהּ אִיתְסְרָא עָלֶיהָ – שאם יחלוץ לה יבמה תיאסר על בעלה השני, יָתְבָא תּוּתֵיהּ בְּלֹא חֲלִיצָה כִּדְּכַּתְבִינָן – יושבת היא תחת בעלה השני ללא חליצה, וכפי שהתבאר לעיל.
כשם שאסור לאדם לישא את מעוברת או מינקת חברו, כך אסור לאדם לקדש אף אשה שהיא ספק מעוברת חברו: אִיתְּמַר – נאמרה מימרא זו בבית המדרש, אדם שקִדֵּשׁ אַלְמָנַת חֲבֵרוֹ אוֹ גְּרוּשַׁת חֲבֵרוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים להתאלמנותה או גירושיה, שבתוך זמן זה עדיין לא ידוע אם היא מעוברת מהראשון או לא, וּבָרַח ממקומה, וגילה בכך דעתו שלא יכנוס אותה בנישואין עד שיעבור הזמן של הספק, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בהלכה זו רַב אַחָא וְרַפְרָם, חַד – אחד מהם אָמַר, מְשַׁמְתִּין לֵיהּ – מנדים אותו על כך, עד שיתן לה גט כדינו, ורק אחרי שיתברר שאינה מעוברת, או אחרי שתלד ותגמול את בנה, ישאנה שוב. וְחַד מהם אָמַר, עִירוּקָא מִסְתְּיֵיהּ – די לו בכך שברח, והוכיח בזה שאין דעתו לכונסה באיסור. הֲוָה עוּבְדָּא – אירע מעשה כזה, שקידש אדם את אלמנת או גרושת חבירו בתוך שלשה חודשים, וברח, וְאָמַר לְהוּ רַפְרָם, עֵירוּקֵיהּ מִסְתְּיֵיהּ – די לו בכך שברח, ואין משמתים אותו. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה.
הגמרא מביאה דין נוסף בענין נישואין, שהוא משום גזירה וחשש: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא יִקַּח אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ, וְיֵלֵךְ לאחר זמן וְיִקַּח אִשָּׁה בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, מחשש שמא יוולד לו בן במדינה זו מאשה זו, ותוולד לו בת במדינה האחרת מהאשה האחרת, ויש לחשוש שֶׁמָּא יִזְדַּוְּגוּ זֶה עִם זֶה, כיון שלא יעלו בדעתם שהם אחים, וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ, וְאָב נוֹשֵׂא בִּתּוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט כט) 'וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה'.
וְעוֹד תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, לֹא יִקַּח [-לא ישא] אָדָם אִשָּׁה, וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ לאחר זמן, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג כט) 'אַל תַּחֲרֹשׁ עַל רֵעֲךָ רָעָה וְגוֹ' וְהוּא יוֹשֵׁב לָבֶטַח אִתָּךְ'.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?