פרשה מבוארת – וזאת הברכה
"וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ" (דברים פרק לג, ב-ג)
שאלות: א. מדוע אמר ה' 'מסיני' בא, והרי לכאורה היה ראוי לומר שה' בא 'לסיני', כי בא לשם לתת את התורה לעם ישראל. ב. מדוע הזכיר כאן את שעיר והר פארן, והרי לא במקומות אלו ניתנה התורה לישראל.
תשובה: לפני שבירך משה את ישראל הקדים לומר שהם ראויים לברכה מכמה סיבות, והראשונה בהם היא שאהבת ה' קדומה אצלם מחמת התורה, ועל כך אומר שהיו שלשה התחלות לאהבת ה' לישראל [והאות מ"ם שבתחילת כל מקום המוזכר בפסוק היא מ"ם של התחלת הדבר והענין], האחת היא האחרונה בזמן, והיא בקבלת התורה בהר סיני, ועל כך אומר שמזמן שקיבלו את התורה בסיני בא ה' להשגיח על ישראל ולהנהיגם, וההתחלה הקודמת בזמן היא 'משעיר למו', והיינו מזמן שנדחה עשיו מפני יעקב, ונתן ה' לעשיו את הר שעיר, וכבר אז עלה במחשבתו לקחת את האומה הנבחרת שתצא מיעקב להיות לו לעם [ולשון 'וזרח' האמורה כאן היא כיון שהר שעיר נמצא במזרח ארץ ישראל, ונראית שם הזריחה]. וההתחלה הקדומה ביותר היא כשגירש אברהם את ישמעאל על פי הנבואה שנאמרה לו, וסיום הגירוש הוא כאשר התיישב ישמעאל במדבר פארן, ועל כך אומר שכבר אז כשנתן ה' לישמעאל את הר פארן, היתה הכוונה שיבחר זרעו של יצחק להיות לו לעם. (שאלות ב-ג).
"יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, וְזֹאת לִיהוּדָה וַיֹּאמַר שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה" (דברים פרק לג, ו-ח)
שאלה: לפי איזה סדר בירך משה את שבטי ישראל, כי הרי לא בירכם כסדר תולדותם, אלא הקדים את יהודה ללוי ואת בנימין ליוסף, ואף לא כסדר הדגלים.
תשובה: הקדים משה לברך תחילה את בני האמהות, רחל ולאה, ואחר כך את בני השפחות, בלהה וזלפה, ואת בני האמהות עצמם בירך לפי סדר נחלתם בארץ ישראל, ולכן הקדים תחילה לברך את ראובן, שנחלו ראשונים בעבר הירדן, ואחר כך את יהודה, שהוא היה הראשון מהשבטים שהתנחל בארץ ישראל [וכלל עמו את ברכת שמעון באומרו 'שמע ה' קול יהודה', כיון שנחלת שמעון היתה מעורבת וסמוכה לנחלת יהודה], ואחר כך בירך את שבט לוי, שהיו רוב הלויים חונים בירושלים, בנחלת שבט יהודה. לאחר מכן בירך את שבט בנימין, שהיתה נחלתם בין בני יהודה לבני יוסף, ולאחריו בירך את שבט יוסף. אחריהם בירך את זבולון שהיתה נחלתו אחרי בני יוסף, ואחריהם את בני יששכר שהיתה נחלתם אחרי זבולון. וכשסיים לברך את בני רחל ולאה, בירך את השבטים שהם בני בלהה וזלפה כסדר תולדותם, פתח בגד שהוא הגדול בבני זלפה [וגם נטל נחלתו ראשון בעבר הירדן], ואחריו דן שהוא הגדול בבני בלהה, אחריו נפתלי שהוא אחיו ונולד אחריו, ולבסוף אשר, שהוא בנה הקטן של זלפה. (שאלה ז).
"וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר" (דברים פרק לד, ו-ז)
שאלה: מדוע נקבר משה רבינו על ידי הקב"ה בעצמו.
תשובות: א. כיון שמיתת משה רבינו היתה על ידי התדבקותו בקדוש ברוך הוא, כשהגיע לדרגת דביקות עליונה שלא היתה בו עד אותו הזמן [ולכן רק בפרשה זו מכונה משה רבינו בתואר 'איש האלהים'], לא רצה ה' שבאותו זמן יהיו לידו בני אדם שיפריעוהו ויפרידוהו מדביקותו בה'. ב. כיון שכל בני דורו ראוהו בגדולתו ותפארתו, במלכותו ונבואתו, לא היה זה מן הראוי שיראוהו לאחר מותו [וכעין הדין האמור בכל המלכים, שאין רואים אותם בזמן שעלול להביא לזלזול בהם]. ג. כיון שמשה רבינו היה האדם השלם מכל הנבראים, היה ראוי שיקבר על ידי ה' שהוא השלם בכל הנמצאים והקדושים. ד. כיון שנבואת משה רבינו היתה מאת ה' ללא אמצעי, ומיתתו היתה על פי ה' ללא אמצעי, כך היה ראוי שיקבר על ידי ה' בעצמו. (שאלה יב).
"וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים פרק לד, ו-ז)
שאלה: מדוע העלים ה' את מקום קברו של משה רבינו אדון הנביאים, והרי היה ראוי שיידעו ישראל את מקום קבורתו ויוכלו להתפלל שם בעת הצורך.
תשובות: א. הדברים הקדושים כולם, כמו ארון הברית, שמן המשחה וכדומה נגנזו כולם, כדי שלא ישלטו בהם האויבים וישתמשו בהם לדברים הפוכים מרצון ה', וכך נגנז ונעלם מקום קבורתו של משה, כדי שלא יבואו האומות להפוך את המקום למקום עבודה זרה וכיוצא בו [וכפי שעשו במערת המכפלה ועוד מקומות קדושים]. ב. מפני כבודו של משה רבינו, שהרי כל אדם לאחר מיתתו מוטל כאבן דוממת, ומי שירצה יוכל לבזות אותו או את מקום קבורתו, וכדי למנוע אפשרות של פגיעה בכבודו של משה העלים ה' מכל אדם את מקום קבורתו. ג. כיון שהיה משה רבינו גדול מכל ישראל בתורה ובכל הטובות, וכבר בחייו היה נעלם ונפרד מכל ישראל עד התייראו מלגשת אליו, לכן כשם שנפשו ונבואתו נסתרו מעיני כל חי, כך גופו – שהיה מעון לנפשו – נסתר מעיני כל חי, ולא ידע איש את קבורתו. (שאלה יב).
"וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים פרק לד, י)
שאלה: נאמר כאן שידע ה' את משה 'פנים אל פנים', והרי לגבי משה רבינו עצמו נאמר "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ", ועוד שהרי לגבי כל ישראל נאמר "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ".
תשובה: מה שנאמר 'ופני לא יראו' היינו שאין אפשרות לשום אדם להשיג את מהות ה', כפי שישיג אדם את הדבר הנראה לו בעיניו, אך מה שנאמר כאן שידעו ה' 'פנים אל פנים' הכוונה שתבוא אליו הנבואה מאת ה' ללא שום אמצעי ביניהם. ומה שנאמר לגבי כל ישראל 'פנים בפנים' זהו לגבי שתי הדברות הראשונות, שהם 'אנוכי ה" ו'לא יהיה לך' שבהם באמת דיבר עמם ה' בעצמו ללא שום אמצעי, ואף על פי שלא היו ישראל ראויים לאותה דרגה עליונה, רצה ה' לזכות אותם כדי שישארו הציוויים האלוהיים הללו חקוקים בנפשותם וזכרם לא ימוש מזרעם, וכדי שתהיה אמיתות התורה קיימת אצלם ללא פקפוק שיכול לבוא להם על ידי נביא אחר. אך מעלת משה רבינו היתה בכך שבכל נבואותיו היה בדרגה גבוהה זו של 'פנים אל פנים', שבאו אליו הדברים מאת ה' בעצמו, ללא כל אמצעי. (שאלה טו).
