מסכת פסחים, פרק ד, שיעור 33

משנה

משנתנו ממשיכה בהבאת מנהגים שונים התלויים במקומות: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ בו לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין, ואין בכך איסור. אך מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מלאכה, כדי שלא יסיח האדם את דעתו מן האבילות, אֵינָן עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם, אף שנהגו לעשות בו מלאכה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים בּוֹ ממלאכה כל היום, כדי שלא יסיחו דעתם מן האבילות, שהרי להם ראוי להתאבל על החורבן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה כָּל אָדָם עַצְמוֹ כְּתַלְמִיד חָכָם, וימנע מלעשות מלאכה אף במקום שלא נהגו בכך איסור, ואין בכך משום גאוה שמחזיק עצמו כתלמיד חכם, כיון שהרואה אותו בטל ממלאכתו יסבור שאין לו מלאכה לעשות.

לאחר שהובאו מנהגים אלו, חוזרת המשנה לנידון שבתחילת הפרק, שם התבאר שעשיית מלאכה בערב פסח לפני חצות תלויה במנהג. מביאה עתה המשנה דעה החולקת על כך: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין עשיית מלאכה בערב פסח תלויה במנהג, אלא בִּתחום ארץ יְהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין מלאכה כָּל עִקָּר, כיון שלדעתם הדבר אסור מצד הדין, ולא מצד המנהג.

מביאה המשנה מחלוקת בדינם של אנשי הגליל, שאסורים בעשיית מלאכה כל יום י"ד ניסן: וְהַלַּיְלָה – אור לי"ד ניסן, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וכמו כל יום טוב, שהלילה הולך אחר היום. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה, כיון שהם מדמים יום זה לתענית, שאין מתענים אלא ביום, ולא בלילה, ולדבריהם אף מקום שנהגו בו שלא לעשות מלאכה בלילה, מנהג טעות הוא, ורשאים לעשות מלאכה.

עתה מבארת המשנה שיש אופנים שמותר לעשות מלאכה בערב פסח, אף במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שהיא לצורך המועד, שֶׁהִתְחִיל בָּהּ האדם קֹדֶם אַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, קודם חצות. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה – לא יתחיל בעשיית המלאכה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, במקום שנהגו איסור בעשיית מלאכה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָּכוֹל לְגָמְרָהּ בו ביום, ואף שהיא צורך המועד. אבל מלאכה שאינה לצורך המועד, אף אם התחיל בה קודם י"ד, אסור לו לגומרה בי"ד, במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלשׁ מיני אֻמָּנִיּוֹת הן, שעוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, אפילו במקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה באותו זמן, ואלו הן, הַחַיָּיטִין, כיון שמלאכת התפירה אינה חמורה, שהרי בחול המועד מותר לאדם פשוט, שאינו אומן, לתפור, ולכן התירו בערב פסח אפילו לאומן לתפור, כיון שערב פסח קל יותר מחול המועד [שהרי יש מקומות שנוהגים לעשות מלאכה בערב פסח], וְכן מותרים במלאכה הַסַּפָּרִין וְהַכּוֹבְסִין, כיון שבחול המועד מותר לאדם היוצא מבית האסורים או בא ממדינת הים להסתפר ולכבס בגדיו, ולכך הקילו בערב פסח והתירו מלאכות אלו לכל אדם. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִין – סנדלרים, רשאים להכין נעליים בערב פסח, כיון שאף במלאכה זו מצאנו קולא בחול המועד, שהעולים לרגל רשאים לתקן את נעליהם בחול המועד. אמנם חכמים סוברים שאי אפשר לדמות 'סוף מלאכה', של תיקון נעליים בלבד, ל'תחילת מלאכה', של עשיית נעליים חדשות, ולכן אף שהתירו לעולי רגלים לתקן את נעליהם בחול המועד, לא התירו להכין נעליים חדשות בערב פסח.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי מאיר אומר, כל מלאכה שהתחיל בה קודם י"ד גומרה בי"ד'. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה בביאור דין זה, לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד תְּנַן – האם היתר זה של סיום מלאכה ביום י"ד הוא רק במלאכה שהיא לצורך המועד, אֲבָל שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲפִילּוּ לְמִגְמַר נַמִּי לֹא – אפילו לסיים את המלאכה אסור. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד תְּנָן – ההיתר לסיים את המלאכה הוא אפילו כשאין בה צורך למועד, אלא כיון שהתחיל בה קודם לכן מותר לו לסיימה, אֲבָל במלאכה שהיא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אַתְחוֹלֵי נַמִּי מַתְחֲלִינַן – מותר אפילו להתחיל בה ביום י"ד. אוֹ דִּלְמָא – או שמא נאמר, צד שלישי, שבֵּין לְצֹרֶךְ המועד ובֵין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ המועד, מִיגְמַר אִין – לסיים את המלאכה מותר, אַתְחוֹלֵי לֹא – אך אסור להתחיל במלאכה חדשה.

פושטת הגמרא את הספק: תָּא שְׁמַע – בא ושמע ראיה לכך ממה ששנינו בברייתא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁהִיא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְשֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, לֹא יִגְמֹר. וְעוֹשִׂין אפילו תחילת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְּסָחִים עַד חֲצוֹת, במָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כן. ומכך שבסיפא התירה הברייתא אפילו תחילת מלאכה במקום שנהגו, מוכח שהרישא, שבה יש חילוקים, נשנתה לגבי מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה, ושְׁמַע מִינָהּ – ויש ללמוד מהברייתא שרק מקום שנָהֲגוּ בו לעשות מלאכה, אִין – אכן התירו להתחיל מלאכה בי"ד, כמבואר בסיפא, אבל מקום שלֹא נָהֲגוּ, לֹא – אסור להתחיל, אבל מותר לגמור מלאכה שהותחלה קודם י"ד, כמבואר ברישא. וּשְׁמַע מִינָהּ – ומוכח עוד שהיתר זה, לסיים מלאכה בי"ד במקום שנהגו שלא לעשות בו מלאכה, אם היא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אִין – מותר לעשותה, אבל אם היא שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, לֹא – אסור לעשותה, אף שהותחלה קודם י"ד.

משנה

מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לְתַרְנְגוֹלִין – מותר להושיב תרנגולים על ביצים, לחממן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, כיון שאין זו מלאכה גמורה. תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה מלישב על הביצים, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה אותה תרנגולת, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ.

גמרא

תמהה הגמרא, הַשְׁתָּא – עתה, הרי אמרה המשנה שאפילו אוֹתְבֵי אוֹתְבִינַן – מותר אפילו להושיב תרנגולת לכתחילה על גבי ביצים בי"ד בניסן, אַהֲדוֹרֵי מִיבַּעְיָא – וכי יש צורך להשמיענו שאם ברחה התרנגולת מחזירים אותה למקומה, והרי דין פשוט הוא. מתרצת הגמרא, אָמַר אַבַּיֵּי, סֵיפָא, בה מבואר שמותר להחזיר תרנגולת שברחה, אֲתָא – באה המשנה לומר את הדין לְענין חֹל הַמּוֹעֵד, שמותר להחזיר תרנגולת שברחה, הגם שאסור להושיב לכתחילה תרנגולת על הביצים.

מוסיפה הגמרא דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁנוּ דין זה, שבחול המועד מחזירים תרנגולת שברחה, אֶלָּא בתּוֹךְ שְׁלֹשָׁה ימים לְמִרְדָהּ – לבריחתה, דְּאַכַּתִּי לֹא פָּרְחָה צִמְרָהּ מִינָּהּ – שעדיין לא פרח החום מהתרנגולת, וניתן להחזירה בקלות, וְאַחַר שְׁלֹשָׁה ימים לִישִׁיבָתָהּ – שכבר חיממה את הביצים שלשה ימים, וכבר התחיל האפרוח להתרקם בה, דְּאם לא יחזירוה, קָא פָּסְדֵי – ייפסדו ויתקלקלו הבֵּיצִים לְגַמְרֵי, ולא יהיו ראויים אפילו לאכילה. אֲבָל לְאַחַר שְׁלֹשָׁה ימים לְמִרְדָהּ, דְּפָרְחָה לָהּ צִמְרָהּ מִינָּהּ – שכבר פרח ממנה החום, ויש טורח גדול בהחזרתה, אוֹ תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה ימים לִישִׁיבָתָהּ, דְּלֹא פָּסְדֵי בֵּיצִים לְגַמְרֵי, אלא ראויים הם עתה לאכילה כמות שהם, לֹא הַדְרִינָן – אסור להחזירה בחול המועד, ואף שיש בכך הפסד מועט, שלא יבקעו מהם אפרוחים, כיון שאין זה הפסד גדול, שהרי יכול לאוכלן, לא התירו מלאכה זו.

משנה

גּוֹרְפִין את הזֶבֶל מִתַּחַת רַגְלֵי הַבְּהֵמָה אל מחוץ לדיר בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, ואפילו לאחר חצות היום. וּבַמּוֹעֵד – בחול המועד, מְסַלְּקִין את הזבל לִצְדָדִין, אך אין גורפים אותו החוצה. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן בי"ד בניסן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, כיון שאין זו מלאכה כלל.

גמרא

הגמרא דנה בדין פינוי הזבל מהחצר: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַזֶּבֶל שֶׁבֶּחָצֵר, בחול המועד מְסַלְּקִין אוֹתוֹ לִצְדָדִין. וְאִם התרבה הזבל כל כך עד שנַעֲשֵׂית החָצֵר כְּרֶפֶת בָּקָר, מוֹצִיאִין אוֹתוֹ לָאַשְׁפָּה.

שנינו במשנה, 'מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד'. אָמַר רַב פָּפָּא, בָּדִיק לָן רָבָא – בדק אותנו רבא בשאלה זו, תְּנַן במשנה שמוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, וּרְמִינְהוּ – וקשה על כך לכאורה ממה ששנינו בברייתא, אֵין מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, וְאִם חֹשֵׁשׁ לָהֶן שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ, מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, הרי שאסור להביא כלים מבית האומן. וְשַׁנִינָן לֵהּ – ותירצנו לו, לֹא קַשְׁיָא, הָא – משנתנו, המתירה להביא כלים מבית האומן, עוסקת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בניסן, וְהָא – הברייתא האוסרת זאת, עוסקת בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, מְבִיאִין. וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד אֵין מְבִיאִין, אֶלָּא אִם כֵּן הֵן נצרכים לו לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. פוסק הרי"ף: וְכֵן הֲלָכָה.

הַדְרָן עֲלָךְ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ