מביא הרי"ף את נידון הפוסקים בענין זה של נכסי צאן ברזל: וְדַיְיקֵי רַבְּוָואתָא מִדְּקָתָּנֵי בְּמַתְנִיתִין – ודייקו רבותינו ממה ששנינו במשנתנו בְּעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְהוּא הַדִּין בְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל [כפי שיבואר להלן שאין לחלק ביניהם], שאִם מֵתוּ מֵתוּ לוֹ, וְלֹא קָתָּנֵי – והרי לא אמרו במשנה ש'אִם פָּחֲתוּ פָּחֲתוּ לוֹ', ומשמע מכך, דַּוְקָא כְּעֵין מֵתוּ מַמָּשׁ – רק אם אירע לנכסים דבר הנחשב כעין 'מוות' בבעלי חיים, והיינו שניזוקו באופן דְּלֹא מְשַׁמְּשֵׁי מֵעֵין מְלַאכְתָּן כְּלָל – שלא ניתן להשתמש בהם כלל למלאכה הדומה לעיקר מלאכתן, דִּכְמַאן דְּלֵיתַנְהוּ דָּאמֵי – שאז נחשבים הנכסים כמי שאינם בעולם כלל, הוּא – רק באופן זה אמרו דְּחַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתָן, וּמְשַׁלֵּם דָּמִים, ומשמע מכך, אֲבָל אִי אִיתְנְהוּ – אבל אם הנכסים קיימים, אַף עַל גַּב דְּבָלוּ טוּבָא – אף שהתיישנו והתבלו מאד, וּפָחֲתוּ – ונפחת ערכם, מכל מקום אִי מְשַׁמְּשֵׁי מֵעֵין מְלַאכְתָּן – אם ניתן עדיין להשתמש בהם למלאכה הדומה למלאכתם הראשונה, נוֹטַלְתָּן הָאִשָּׁה, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם לה דָּמִים, ואף שבמשנה מדובר בעבדי צאן ברזל, ולא בשאר נכסי צאן ברזל, אין סברא לחלק ביניהם, שֶׁדִּין עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל וְדִין נִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל אֶחָד הוּא, כְּדִין אֵלּוּ כָּךְ דִּין אֵלּוּ, וכשם שבעבדים אין הבעל מתחייב בתשלומיהם אלא אם מתו ממש, ולא אם נפחתו דמיהם, כך בשאר נכסים אין הבעל חייב לשלם את תמורתם כשהופחתו משוויים, אלא אם כן אינם ראויים כלל לשימוש שהוא מעין שימושם העיקרי.
דוחה הרי"ף את דבריהם: וַאֲנָן לָא חָזֵינַן לְהַאי דִּיּוּקָא – ואין נראה בעינינו דיוק זה, דְּהָא מַקְּשִׁינָן בַּגְמָרָא לְמַאן דְּאָמַר כָּל הֵיכָא דְּמִיחַיַּיב בְּאַחֲרָיוּתָן אָכְלֵי בִּתְרוּמָה – שהרי הקשתה הגמרא לדעת הסובר שבכל מקום שהבעל חייב באחריות העבדים של אשתו, אוכלים אותם עבדים בתרומה, מֵהָא דִּתְנַן – ממה ששנינו במשנה, כֹּהֵן שֶׁשָּׂכַר פָּרָה מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁמְּזוֹנוֹתֶיהָ של הפרה מוטלים עָלָיו כל זמן השאלה, מכל מקום לֹא יַאֲכִילֶנָּה בְּכַרְשִׁינֵי תְּרוּמָה, ומוכח שאף על פי שהכהן שאל את הפרה והתחייב באחריותה, אסור לו להאכילה בתרומה, ומדוע לגבי עבדים כנעניים אנו אומרים שאם התחייב באחריותם מאכילם בתרומה. וְקָא מְפַרְקִינָן – ותירצה הגמרא, וְתִיסְבְּרָא – וכי סובר אתה שיש לדמות את חיוב האחריות של הבעל על נכסי אשתו לחיוב האחריות של השואל על הבהמה ששאל, והרי לגבי בהמה, נְהִי דְּמִיחַיַּיב בְּאוֹנְסֵיהָ – אמנם מתחייב הוא לשלם עליה אם נאנסה, בִּכְחִישָׁה וּבִיתֵרוּת דָּמֶיהָ מִי מְחַיֵּב – אך האם מתחייב הוא לשלם על הפחתת שוויה, וכן האם מרויח הוא מכך שנעשית שוה יותר, והרי ודאי שאין הדבר כן, אלא חיובו הוא רק בתשלומי אונסיה, ואין זה דומה לעבדים שהכניסה האשה לבעלה, שהוא מתחייב לשלם לה אם הופחת שוויים, וכן מרויח הוא אם נעשו שוים יותר. ועל כל פנים, מִדְּקָא מְפַרְקִינָן הָכִי – מכך שתירצה הגמרא כן גַּבֵּי שְׂכִירוּת פָּרָה, שאינו מתחייב בפחיתות דמיה, מִכְלָל – מוכח דִּלְגַבֵּי צֹאן בַּרְזֶל מִיחַיֵּיב אֲפִילּוּ בִּכְחִישָׁה – מתחייב הוא אפילו אם לא מתה, אלא רק הוכחשה והופחת שווייה, וּבִיתֵרוּת דָּמִים – וכן מרויח הוא אם נעשתה שוה יותר, וּלְהָכִי אָכְלֵי בִּתְרוּמָה – ולכן אוכלים עבדים אלו בתרומה. וְשָׁמְעַת מִינָּהּ דְּלֵיתָא לְהַאי דִּיּוּקָא דְּדַקּוּ קַמָּאֵי זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה – ומוכח מכאן שאין דיוקם של רבותינו הראשונים נכון, והחיוב של הבעל באחריות נכסי צאן ברזל הוא גם במקרה שרק הופחת שוויים, הגם שעדיין ניתן להשתמש בהם.
מוסיף הרי"ף: אֶלָּא מִיהוּ אַף עַל גַּב דְּדִינָא דִּגְמָרָא הָכִי – אמנם אף שדין הגמרא הוא כך, מכל מקום לֹא מְחַיְּיבִינַן לֵיהּ לַבַּעַל הַשְׁתָּא בִּכְחִישָׁה וּבִיתֵרוּת דָּמִים – בזמן הזה אין מחייבים את הבעל במקרה שהופחת שוויים של נכסי צאן ברזל, ואינו מרויח אם הותירו דמיהם. והטעם לכך, דְּכֵיוָן דְּלֹא נָהֲגֵי עָלְמָא הָכִי – כיון שאין האנשים נוהגים כן, ממילא כָּל מַאן – כל בעל דִּמְקַבֵּל לְנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, וְכָתַב לְהוּ עֲלֵיהּ – וכותב לאשתו אחריות עליהם, אַדַּעְתָּא דְּמִנְהָגָא הוּא מְקַבֵּל לְהוּ עֲלֵיהּ – הרי הוא מקבלם רק על דעת המנהג, הִילְכָּךְ לֹא מִיחַיֵּיב אֶלָּא לְפוּם מִנְהָגָא – ולכן אינו מתחייב אלא כפי המנהג, וכפי שהתבאר המנהג הוא שאין הבעל מתחייב בפחת הנכסים, ואינו מרויח אם התייקרו.
וְהַאי – ודין זה ששנינו, באופן שמָכְרוּ שְׁנֵיהֶן נכסי צאן ברזל לְפַרְנָסָה, דְּקָאָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שהַבַּעַל מוֹצִיא מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, לֹא אִפְּשִׁיטָא שַׁפִּיר דְּנֶעְבַּד בָּהּ מַעֲשֶׂה – לא נפשט אצלינו היטב, שנוכל לעשות מעשה על פי זה ולהוציא מיד הלקוחות.
