נאמר בתורה (ויקרא כב יא) 'וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ קִנְיַן כַּסְפּוֹ הוּא יֹאכַל בּוֹ וִילִיד בֵּיתוֹ הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ', ללמד שכשם שכהן אוכל תרומה כך עבדיו הכנעניים של הכהן אוכלים בתרומה. פרק זה עוסק בעבדים כנעניים שנכנסו לרשות הכהן על ידי נישואין, באיזה אופן הם אוכלים בתרומה.
משנה
אַלְמָנָה שנישאת לְכֹהֵן גָּדוֹל, או גְּרוּשָׁה וַחֲלוּצָה שנישאת לְכֹהֵן הֶדְיוֹט, שהם נישואי עבירה, והִכְנִיסָה לוֹ עַבְדֵי מְלוֹג [-'מלוג' הם נכסים שנשארים שייכים לאשה, והבעל זכאי רק בפירותיהם], וְעַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל [-'צאן ברזל' הם נכסים שהבעל מכניס לרשותו כערכם בשעת הנישואין, ומתחייב לתת לאשה את תמורתם בזמן הגירושין או לאחר שימות], עַבְדֵי מְלוֹג לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה, כיון שהם שייכים לאשה, והאשה היא 'חללה', שהרי בביאת איסור של איסורי כהונה נפסלה האשה לעולם להנשא לכהן, ונאסרה לעולם באכילת תרומה, וכשם שהיא עצמה אסורה לאכול בתרומה, כך עבדיה אינם אוכלים בתרומה. אבל עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, השייכים לבעלה, יֹאכְלוּ בתרומה, אף שנכנסו לרשותו בנישואי עבירה. מבארת המשנה, וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי מְלוֹג, אותם שהכניסה האשה לרשות בעלה באופן שאִם מֵתוּ, מֵתוּ לָהּ – היא המפסידה מכך, וְאִם הוֹתִירוּ – אם השביחו, הוֹתִירוּ לָהּ – היא המרויחה מכך, כיון שהקרן של נכסים אלו שייכת לאשה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא [-הבעל] חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתָן, מכל מקום לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה. וְאֵלּוּ הֵן עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, אלו הם עבדים שהכניסה האשה לרשות בעלה לגמרי, באופן שאִם מֵתוּ, מֵתוּ לוֹ, שהוא המפסיד מכך, ועליו לשלם לה את תמורתם, וְאִם הוֹתִירוּ, הוֹתִירוּ לוֹ, שהוא המרויח מכך, ואינו משלם לה אלא כשוויים בעת שהכניסה לו אותם, ולא כשוויים עתה לאחר ההשבחה, הוֹאִיל וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן של עבדים אלו נחשבים הם כשייכים לו, והֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.
גמרא
הגמרא מבררת את דינם של נכסי צאן ברזל בשעת גירושין: אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, אשה הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם [-נכסים הנישומים] לְבַעֲלָהּ בתורת נכסי צאן ברזל, וגירשה הבעל, הִיא אוֹמֶרֶת, כֵּלַי אֲנִי נוֹטֶלֶת – רצוני ליטול דוקא את אותם כלים עצמם שהכנסתי לבעלי, וְהוּא אוֹמֵר, דָּמִים אֲנִי נוֹתֵן – רצוני לשלם לה את דמי הנכסים, ולהשאירם לעצמי, הַדִּין עִם מִי. רַב יְהוּדָה אָמַר, הַדִּין עִמָּהּ. רַבִּי אַמִּי אָמַר, הַדִּין עִמּוֹ. ומבארת הגמרא את טעמיהם, רַב יְהוּדָה אָמַר הַדִּין עִמָּהּ, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ דִּידָהּ הֲווֹ – כדי שתוכל להשתבח בכלים אלו אצל בעלה השני, ויהיה דבר לכבוד לבית אביה שנתנו לה כלים חשובים אלו, נוטלת היא את הכלים מבעלה הראשון, ואם השביחו משעת הנישואין ועד עתה, משלמת לו את הסכום שהשביחו, שהרי השבח שייך לו. רַבִּי אַמִּי אָמַר הַדִּין עִמּוֹ, דְּאָמַר מַר – שהרי כך שנינו במשנה לגבי נכסי צאן ברזל, אִם מֵתוּ מֵתוּ לוֹ, וְאִם הוֹתִירוּ הוֹתִירוּ לוֹ, והרי זו ראיה שנכסים אלו בִּרְשׁוּתֵיהּ קָיְימֵי – ברשות הבעל הם עומדים, וּכְדִידֵיהּ דָּאמוּ – והם נחשבים כשייכים לו לגמרי.
מסייעת הגמרא לכל אחד מהאמוראים מברייתא אחרת: תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ – שנינו בברייתא אחת כשיטתו דְּרַב יְהוּדָה, וְתַנְיָא כְּוָותֵיהּ – ושנינו בברייתא אחרת כשיטתו דְּרַבִּי אַמִּי. תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי אַמִּי, לגבי דין התורה שעבד כנעני שהוכה על ידי אדונו והפיל את שינו או סימא את עינו יוצא העבד לחירות, אך אם הוכה על ידי אדם שאינו אדונו אינו יוצא לחירות, אם היו אלו עַבְדֵי צֹאן בַּרְזֶל, הרי הם יוֹצְאִין בְּשֵׁן וְעַיִן לְאִישׁ – אם הוכו על ידי האיש, אֲבָל לֹא לְאִשָּׁה – אך אינם יוצאים לחירות באופן שהוכו על ידי האשה, ומוכח מברייתא זו שהבעל נחשב כבעלים של עבדים אלו, והיינו כדברי רבי אמי, שיכול הבעל ליטול את הנכסים לעצמו בשעת הגירושין, ומשלם לאשה את שוויים בשעת הנישואין.
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, שהדין עם האשה, שכך שנינו בברייתא, הַמַּכְנֶסֶת שׁוּם לְבַעֲלָהּ – המכניסה לבעלה נכסי צאן ברזל, ששמו את שוויים בכתובתה, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכֹּר נכסים אלו, לֹא יִמְכֹּר – אינו רשאי למכור. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הִכְנִיס לָהּ שׁוּם מִשֶּׁלּוֹ – אם הכניסה לבעלה ממון ממש, ובתמורה לכך כתב הבעל את אחת מקרקעותיו על שמה, אִם רָצָה הַבַּעַל לִמְכֹּר נכסים אלו, לֹא יִמְכֹּר. מָכְרוּ שְׁנֵיהֶן – הבעל והאשה לְצורך פַרְנָסָה, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאָמַר, גם באופן זה לא חלה המכירה, והַבַּעַל מוֹצִיא את הנכסים מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת.
פוסקת הגמרא את ההלכה, אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה, שהדין עם האשה, ויכולה היא ליטול את נכסי צאן ברזל לעצמה, ונותנת לבעל את שוויים כפי ששמו אותם בכתובתה.
