יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 80, מסכת יבמות, פרק שביעי

מביאה הגמרא מעשה בענין נכסי צאן ברזל: הַהִיא אִיתְּתָא דְּעַיְּילָא לֵיהּ לְגַבְרָא אִיצְטְלָא דְּמִילְּתָא בִּכְתֻבָּתָהּ – מעשה באשה שהכניסה לבעלה בתוך נכסי צאן ברזל בגד של משי, שְׁכִיב – מת הבעל, שַׁקְלוּהָ יַתְמֵי – לקחו היתומים את הבגד של המשי, פַּרְסוּהָ אַמִּיתְנָא – ופרסו אותו על המת. אָמַר רָבָא, קַנְיֵיהּ מִיתְנָא – 'קנה' המת את הבגד, כלומר, כיון שכל תכריכי המת והכלים המשמשים אותו בקבורתו נאסרים בהנאה, גם בגד זה נאסר בהנאה, וכאילו קנאו המת לאוסרו בהנאה.

אָמַר לֵיהּ [-הקשה לו] נָאנִי, שהיה בְּרֵיהּ [-בנו] דְּרַב יוֹסֵף, בְּרֵיהּ דְּרָבָא, לְרַב כַּהֲנָא, כיצד פסק רבא שקנה המת את הבגד לאוסרו, ומשמע מכך שהיו היורשים רשאים להשתמש בבגד לצורך המת, וְהָאֲמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַב יְהוּדָה, שהדין עם האשה לגבי נכסי צאן ברזל, ויכולה היא ליטול את הנכסים עצמם, ואם כן הרי זה כאילו נטלו היורשים בגד של אדם זר ופרסוהו על המת, שבודאי אין בכוחם לאוסרו על בעליו שלא ברשותו.

אָמַר לֵיהּ – השיב לו רב כהנא, הרי גם לשיטת רב יהודה, מִי לֹא מוֹדֶה רַב יְהוּדָה דִּמְחֻסַּר גּוֹבַיְינָא – וכי אין רב יהודה מודה שאותם נכסי צאן ברזל מחוסרים גביה על ידי האשה, וכל זמן שלא גבתה אותם בפועל, הרי הם בחזקת הבעל, והראיה לכך, שהרי אִלּוּ מִיגְּנִיב – אם היו הנכסים נגנבים באותו זמן שלאחר מיתת הבעל, קודם שנטלה אותם האשה, לָאו יוֹרְשִׁים חַיָּבִין לְשַׁלּוֹמֵי – וכי אין היורשים חייבים לשלם את תמורתם לאשה מהנכסים האחרים שהוריש להם אביהם, וכֵּיוָן דְּאִלּוּ מִיגְּנִיב יוֹרְשִׁים חַיָּבִים לְשַׁלּוֹמֵי – וכיון שאם היו הנכסים נגנבים היו היורשים חייבים לשלם לה, בִּרְשׁוּתַיְהוּ קַיְימֵי – הרי הנכסים נחשבים כעומדים ברשות היורשים, וכיון שהשתמשו בהם לכסות את המת, אסרום בהנאה. ואף שנכסים אלו משועבדים לאשה, רָבָא אמר כן לְטַעֲמֵיהּ – לשיטתו, דְּאָמַר רבא, הֶקְדֵּשׁ – אדם המקדיש חפץ המשועבד לחבירו, חָמֵץ – איסור חמץ החל בפסח על חמץ המשועבד לאדם אחר, וְשִׁחְרוּר של עבד המשועבד לבעל חוב, שלשה דברים אלו מַפְקִיעִין – מוציאים את הנכסים מִידֵי שִׁעְבּוּד, ואף כאן פריסת הבגד על המת נחשבת כ'הקדש', כיון שהמת אוסר את כל הבגדים העומדים להקבר עמו, ופעולה זו מפקיעה את שעבודה של האשה על נכסים אלו, והיורשים נותנים לה רק את דמי הבגד.

הרי"ף מביא עתה את מקור הדין שהמת אוסר בהנאה את כל הבגדים הנקברים עמו, ואת הטעם לכך: גַּרְסִינָן – למדנו בְּמסכת סַנְהֶדְרִין, בְּפֶרֶק נִגְמַר הַדִּין (מח.), אם הָיוּ אָבִיו וְאִמּוֹ של המת מְזָרְקִין לוֹ כֵּלִים – משליכים עליו בגדים, מתוך צער, מִצְוָה עַל אֲחֵרִים לְהַצִּילָן – להציל את אותם בגדים שלא ייאסרו בהנאה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – באיזה אופן יכולים האחרים להציל את הבגדים, רק כל זמן שֶׁלֹּא נָגְעוּ אותם בגדים בַּמִּטָּה של המת, אֲבָל אם כבר נָגְעוּ בַּמִּטָּה, הרי הם אֲסוּרִין בהנאה. ומבאר הרי"ף, וְהיינו דַּוְקָא באופן דְּנָגְעוּ בְּמִטָּה הַנִּקְבֶּרֶת עִמּוֹ, והטעם שאסרום חכמים בהנאה, מִשּׁוּם דְּמִיחַלְּפָא בְּתַכְרִיכֵי הַמֵּת – כיון שאם נתיר את הבגדים הללו בהנאה, יטעו אנשים ויחליפו את הדין של הבגדים בדין של תכריכי המת, ויבואו להתיר גם את התכריכים, והם אסורים מעיקר הדין, כיון שהם עשויים לכבוד המת בקבורתו.

 

הגמרא מביאה דין נוסף של נכסי צאן ברזל: אָמַר רַב יְהוּדָה, הִכְנִיסָה לוֹ האשה לבעלה שְׁנֵי כֵּלִים בְּאֶלֶף זוּז, וְשָׁבְחוּ וְעָמְדוּ עַל שְׁנֵי אֲלָפִים זוּז, הרי יתרון הדמים שייך לבעל, ומאידך יכולה האשה לקחת את הכלים עצמם משום שבח בית אביה, ולכן אֶחָד הכלים נוֹטַלְתּוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ במקום שני הכלים, שהרי שוויו עתה הוא כשווי שני הכלים יחד בשעת הנישואין, וְאֶחָד – ואת הכלי הנוסף נוֹתֶנֶת דָּמִים וְנוֹטַלְתּוֹ, מִשּׁוּם שְׁבַח בֵּית אָבִיהָ. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – כך היא ההלכה.

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?