פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק שישי (ג)
֍ ֍ ֍
מה. הוא אומר הפילה בתוך עשר כדי שישהה עמה והיא אומרת לא הפלתי נאמנת, שאינה מחזקת עצמה בעקרות, הוא אומר הפילה שנים והיא אומרת שלשה נאמנת, שאינה מחזקת עצמה במפלת, ויוציא ויתן כתובה, ובכל זה משביעה שבועת הסת שלא הפילה או שהפילה שלשה, שבטענה זו יתחייב ליתן כתובה. (אישות, פט"ו הי"ג)
מו. האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה, ומאימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שבע עשרה, וכיון שעברו עשרים שנה ולא נשא אשה הרי זה עובר ומבטל מצות עשה, ואם היה עוסק בתורה וטרוד בה והיה מתירא מלישא אשה כדי שלא יטרח במזונות ויבטל מן התורה הרי זה מותר להתאחר, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכל שכן בתלמוד תורה. (אישות, פט"ו ה"ב)
מז. האשה שבאה לתבוע בעלה לגרשה אחר עשר שנים מפני שלא ילדה והיא אומרת שאינו יורה כחץ שומעין לה, אף על פי שאינה מצווה על פריה ורביה צריכה היא לבנים לזקנותה, וכופין אותו להוציא ויתן עיקר כתובה בלבד, שלא כתב לה התוספת על מנת שתצא לרצונה ותטול. (אישות, פט"ו הי"א)
מח. הממאנת אין לה עיקר כתובה אבל תוספת יש לה, ואין מוציאין מן הבעל פירות שאכל, ואם לותה כשהיתה תחתיו ואכלה ואחר כך מיאנה אין מוציאין אותן מזונות מן הבעל. (אישות, פכ"ד ה"ה)
֍ ֍ ֍
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק שביעי (א)
֍ ֍ ֍
א. אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בין כהנת בין ישראלית וכן שאר חייבי לאוין והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו אף על פי שהוא חייב במזונותם, ועבדי צאן ברזל יאכלו מפני שהם של בעל, נשא שנייה היא אוכלת ועבדי מלוג שלה לא יאכלו. (תרומות, פ"ז ה"כ)
ב. הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צאן ברזל ושמו אותן עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים וגירשה נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצת שתתן דמיו ותטול משום שבח בית אביה שומעין לה. (אישות פכ"ב הכ"ו)
ג. עבדי צאן ברזל יוצאין בראשי איברים אם חסרן הבעל אבל לא האשה, ועבדי מלוג אינן יוצאין בראשי איברים לא אם הפיל הבעל שהרי אין לו בהם אלא פירות ולא אם הפילה אותן האשה מפני שאינן מיוחדין לה. (עבדים, פ"ה הט"ז)
ד. האשה שמכרה או שנתנה אחר שנשאת בנכסי צאן ברזל בין לבעלה בין לאחרים לא עשת כלום, וכן הבעל שמכר קרקע בנכסי אשתו בין נכסי צאן ברזל בין נכסי מלוג לא עשה כלום. (אישות, פכ"ב הט"ו)
ה. הורו הגאונים שנכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתתן על הבעל, אם היו הבליות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן, נוטלת כליה כמה שהן, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמו שנגנבו או אבדו שהוא חייב לשלם כדמיהם ששמו אותן עליו בשעת נישואין, ומנהג פשוט הוא זה, וכל הנושא על מנהג זה קיבל עליו אחריות הנדוניא, וכשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשין אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צאן ברזל, אבל אינו יכול להוליכן לעיר אחרת שלא מדעת אשתו. (אישות, פכ"ב הל"ה)
ו. המת אסור בהנאה כולו, חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו, וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה, אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה, אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו, שאין ההזמנה אוסרת. כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה, שלא יתחלפו בתכריכין. היו אביו ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן, ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותן. (אבל, פי"ד הלכות כא-כג)
֍ ֍ ֍
