עוד שנינו, 'וְהַחֵרֵשׁ', שגם הוא פוסל ואינו מאכיל. מבארת הגמרא, אִי בַּת כֹּהֵן הנשואה לְיִשְׂרָאֵל חרש הִיא, פָּסַל לָהּ מלאכול בתרומה, דְּהָא קַנְיַיהּ בְּתַקַּנְתָּא דְּרַבָּנָן – שהרי קידושיו תופסים בה מדרבנן, שתקנו חכמים שיוכל החרש לקדש, אף שדינו כשוטה, ומן התורה אין קדושין כלום, וכיון שמדרבנן החשיבוה כנשואה לישראל, אסורה לאכול בתרומה. ואִי בַּת יִשְׂרָאֵל המאורסת לְכֹהֵן חרש הִיא, לֹא מַאֲכִיל לָהּ – אינה אוכלת מכוחו בתרומה, כיון ש'קִנְיַן כַּסְפּוֹ' אָמַר רַחֲמָנָא – אמרה תורה, וְהַאי לַאו בַּר קִנְיָן הוּא – וחרש אינו יכול לקדש מן התורה, וכיון שמהתורה אין קדושיו חלים, אינה אוכלת בתרומה מכוחו, ואף שתקנו לו חכמים קדושין, אין בכח קדושין דרבנן אלו להתיר לה איסור אכילת תרומה, שהוא איסור תורה.
שנינו במשנה, בכלל הפוסלים ואינם מאכילים, 'בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד'. קָא סָלְקָא דַּעְתִּין – סברה הגמרא בתחילה, שמשנתנו עוסקת בְּיָבָם בֶּן תֵּשַׁע שיבמתו זקוקה לו ליבום או לחליצה, ועדיין לא ייבם ולא חלץ, ומבררת הגמרא, לְמַאי – לענין מה יש נפקא מינה מכך שהיא זקוקה לו, אִי לְמִיפְסַל – אם לפוסלה מלאכול בתרומת בית אביה הכהן, אם היבם הוא ישראל, אם כן מדוע נקטה המשנה דוקא בן תשע שנים, והרי אפילו קָטָן בֶּן יוֹמוֹ שהיא זקוקה ליבומו נַמִּי פָּסִיל – גם כן פוסלה, כיון שכל זמן שאינה רשאית להנשא למי שתרצה, אלא זקוקה ליבום, אינה נחשבת כמי ש'שבה לבית אביה', ואינה אוכלת בתרומה. ואִי לְהַאֲכִיל – אם לענין זה שבאופן שהיבם הוא כהן אינה אוכלת בתרומה מחמתו, אם כן מדוע נקטה המשנה בן תשע שנים, הרי יבם גָּדוֹל נַמִּי [-גם כן] לֹא מַאֲכִיל את יבמתו, עד שייבמה בפועל.
מבארת הגמרא, אָמַר רָבָא, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד דְּהַנָּךְ פְּסוּלִין קָתָּנֵי – מדובר בקטן בן תשע שנים מאותם פסולי קהל דְּפָסְלֵי בְּבִיאָתָן – שפוסלים בביאתם את האשה מלאכול בתרומה, כִּדְתַנְיָא – וכפי ששנינו בברייתא, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שהוא גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי האסורים בקהל לעולם, או מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי, שהם אסורים בקהל עד שלש דורות, כּוּתִי – גוי, שאין לו תפיסת קדושין בבת ישראל, או נָתִין – שמהאומות שהתגיירו כשנכנסו ישראל לארץ, ונתנם יהושע בן נון לחוטבי עצים ושואבי מים, ואסרם דוד המלך לבוא בקהל, חָלָל – בן כהן שנפסל ואסור בכהנת, וּמַמְזֵר האסור בקהל לעולם, שֶׁבָּאוּ עַל הַכֹּהֶנֶת וְעַל הַלְּוִיָּה וְעַל בַּת יִשְׂרָאֵל, פְּסָלוּהָ לכהונה, ואם היתה בת כהן נאסרה באכילת תרומה, ועל פסולי קהל אלו אמרה משנתנו, שאם היה זה בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה, הרי הוא פוסל בביאתו מכהונה ומאכילת תרומה.
תמהה הגמרא, וְהָא מִדְּקָתָּנֵי סֵיפָא – והרי מכך ששנינו בסיפא של משנתנו [והיא המשנה המובאת להלן] 'אִם אֵינָן רְאוּיִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין', מִכְלָל – משמע מכך, דְרֵישָׁא של המשנה, והיא משנתנו, לָאו בִּפְסוּלִין עַסְקִינָן – אינה עוסקת בפסולי קהל.
מתרצת הגמרא, רֵישָׁא עוסקת בפְּסוּלֵי כְּהֻנָּה, וסֵיפָא בפְּסוּלֵי קָהָל. מבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, בין ברישא ובין בסיפא מדובר בביאת פסולי קהל, קָתָּנֵי רֵישָׁא לְהַנֵּי פְּסוּלִין – נקטה המשנה בתחילה את דינם של אותם פסולים גַּבֵּי [-יחד עם] הָעֻבָּר וְהַיָּבָם וַחֲבֵרָיו, לִפְסוֹל אֶת הַכֹּהֲנוֹת [-בת כהן או אשת כהן] מִן הַתְּרוּמָה בביאתם, וְקָתָּנֵי לְהוּ סֵיפָא – וחזרה המשנה ונקטה את דינם של אותם פסולים בסיפא, לִפְסוֹל אֶת הַקָּהָל מִלִּינָּשֵׂא לִכְהֻנָּה – שפוסלים הם בביאתם כל בת ישראל מלהנשא לכהן.
הגמרא עוברת עתה לדון בעיקר הברייתא שהובאה לעיל: גּוּפָא – גוף הברייתא כך יש לפרשה, בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שהוא גֵּר עַמּוֹנִי וְכוּ' ומואבי מצרי ואדומי כותי נתין חלל וממזר שבאו על הכהנת ועל הלויה ועל בת ישראל פסלוה. מבררת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵּי – מהיכן נלמד דין זה, שביאת אדם פסול פוסלת את האשה לכהונה. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, דְּאָמַר קְרָא – יש ללמוד זאת ממה שנאמר בפסוק (ויקרא כב יב) 'וּבַת כֹּהֵן כִּי תִּהְיֶה לְאִישׁ זָר הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל', והרי אין צורך בפסוק ללמד על בת כהן שנישאת לישראל, שהרי היא זרה, וכבר נאמר (ויקרא כב י) 'וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ', אלא בא הפסוק ללמד שאפילו אם לא נישאה, אלא כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ, פְּסָלָהּ מלאכול בתרומה.
ממשיכה הגמרא ומבררת, אַשְׁכְּחָן – אכן יש ללמוד מפסוק זה את דינה של הכֹּהֶנֶת, שנפסלת מלאכול בתרומה בבעילת פסול, לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית מְנָּא לָן – מנין שבת לוי או בת ישראל שהיו נשואות לכהן, ומת הכהן והניח בנים, שמצד הדין אוכלות הן בתרומה, ואם נבעלו לפסול להן, נפסלו לכהונה, מבארת הגמרא, יש ללמוד זאת מִ'בַּת' 'וּבַת', כלומר, מכך שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר', ולא נאמר רק 'וכי תהיה לאיש זר' [שהרי הפסוק הקודם כבר עסק בבת כהן], יש לרבות גם בת לוי ובת ישראל, שאם נבעלו לפסול להן, נאסרו בתרומה.
