מסכת פסחים, פרק י, שיעור 49

נאמר בתורה (דברים טז ג) 'שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי', הגמרא מבארת עתה מדוע מכונה המצה 'לחם עוני'. אָמַר שְׁמוּאֵל, למה נקראת המצה 'לֶחֶם עוֹנִי', כיון שזהו לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו [-אומרים בפניו] דְּבָרִים הַרְבֵּה, שהרי כל נוסח ההגדה נאמר כאשר המצות מונחות על השלחן.

מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, 'לֶחֶם עוֹנִי', לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה. דָבָר אַחֵר – דרשה אחרת בטעם הכינוי 'לֶחֶם עוֹנִי', מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי, בִּפְרוּסָה – לאכול פת חצויה, שאינה שלימה, אַף כָּאן בִּפְרוּסָה – יש לברך ולאכול מצה כשהיא חצויה, ואינה שלמה. דָבָר אַחֵר – דרשה אחרת בטעם הכינוי 'לֶחֶם עוֹנִי', מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי באפיית הפת, שהוּא מַסִּיק את התנור וְאִשְׁתּו אוֹפָה, מחמת שהם ממהרים באפיית הפת שיהיה להם מה לאכול, אַף כָּאן – באפיית מצות לפסח, כל אדם אופה במהירות כדי שלא תחמיץ העיסה, הוּא מַסִּיק וְאִשְׁתּו אוֹפָה.

לומד הרי"ף את ההלכה מברייתא זו: הִילְכָּךְ – לכן, כיון שאמרה הברייתא שיש לאכול מצה פרוסה, בְּליל פֶסַח, באכילת מצת לשםקיום המצוה, כאשר מברכים על לחם משנה, מְבַרְכִינָן עַל חֲדָא וּפְרוּסָה – יש לברך 'על אכילת מצה' על שתי מצות, שלימה וחצויה. אֲבָל בִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים, בַּצְעִינָן עַל תַּרְתֵּין רִיפָאתָא שְׁלֵמָאתָא – יש לברך ולבצוע על שני לחמים שלמים, כְּשַׁבָּת, דְאָמַר רַבִּי אַבָּא (ברכות לט:), חַיָּיב אָדָם לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת בְּשַׁבָּת, מַאי טַעְמָא – ומה הטעם לדין זה, לפי ש'לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה' כְּתִיב בפסוק (שמות טז כב) לגבי יום שישי, וּפֵירְשׁוּ רַבָּנָן, דִּבְיָמִים טוֹבִים נַמִי בְּעִינָן – גם כן יש צורך לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת, כְּשַׁבָּת, כיון דְּעִיקַּר חִיּוּבָא בְּשַׁבָּת הוא מִשּׁוּם שֶׁלֹא הֲוָה הַמָּן נָחֵית בְּשַׁבָּת – כיון שלא היה המן יורד בשבת, אֶלָּא הֲוָה נָחֵית בְּעֶרֶב שַׁבָּת זוּגֵי זוּגֵי – אלא היה יורד בערב שבת בשיעור שני עומרים לכל אחד, וּבְיָמִים טוֹבִים נַמִי לֹא הֲוָה נָחֵית – וגם בימים טובים לא היה יורד מן, אֶלָּא הֲוָה נָחֵית בְּעַרְבֵי יָמִים טוֹבִים זוּגֵי זוּגֵי – אלא היה יורד בערב יום טוב שני עומרים לכל אחד, כְּמָּה דְּהֲוָה נָחִית – כמו שהיה יורד בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת, הִלְכָּךְ בְּעִינָן לְמִבְצַע בְּיוֹם טוֹב עַל תַּרְתֵּין רִיפָאתָא שְׁלֵמָאתָא כְּדִמְחַיְּיבִין בַּשַּׁבָּת – ולכן צריכים לבצוע ביום טוב על שני לחמים שלמים, כמו שחייבים בשבת. וּבְפֶסַח גם כן יש צורך לבצוע על שתי מצות, אך אָתָא – בא הלימוד מ'לֶחֶם עוֹנִי', וְגָרְעָא לְפַלְגָּא דַּחֲדָא – ומגרע חצי מאחת המצות, הִילְכָּךְ בַּצְעִינָן אַחֲדָא וּפַלְגָא – ולכן אנו בוצעים על מצה שלימה ומצה פרוסה, וְכַד בָּצַע – וכאשר הוא בא לבצוע ולאכול את המצה, מַנַּח לַהּ לַפְּרוּסָה בְּגַוַּהּ דִּשְׁלֶמְתָּא – מניח את הפרוסה בתוך השלמה, וּבָצַע, דְּאָמַר רַב פָּפָּא (ברכות לט:), הַכֹּל מוֹדִין בְּפֶסַח, שֶׁמַּנִּיחַ פְּרוּסָה בְּתוֹךְ שְׁלֵימָה, וּבוֹצֵעַ, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, לפי ש'לֶחֶם עוֹנִי' כְּתִיב בֵּיהּ, וכמו שהתבאר.

שנינו במשנה, 'אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מִצְוָה'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא המִצְוָה באכילת חרוסת בליל פסח, ומביאה בזה שני טעמים, רַבִּי לֵוִי אָמַר, לפי שבחרוסת מעורבים תפוחים, זֵכֶר לַתַּפּוּחַ, פֵּירוּשׁ, זכר למה שנאמר בפסוק לגבי הזמן שהיו ישראל במצרים 'תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ' (שיר השירים ח ה), שהיו נשותיהם יולדות תחת התפוח כדי שלא ירגישו בהם המצריים, וילדו שם ללא צער. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, החרוסת היא עבה וסמיכה ודומה לטיט, זֵכֶר לַטִּיט, שהשתעבדו ישראל במצרים בעבודה זו. אָמַר אַבַּיֵּי, הִילְכָּךְ – כיון שנאמרו שני טעמים אלו באכילת החרוסת, צָרִיךְ לְקַהוֹיֵי – יש לערב בחרוסת תפוחים חמוצים, זכר לתפוח, וְצָרִיךְ לְסַמּוֹכֵי – ויש לעשותו עבה וסמיך, זכר לטיט. תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וכך שנינו, יש ליתן בחרוסת תַּבְלִין, זֵכֶר לַתֶבֶן. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'תבלין' האמור כאן, כְּגוֹן קִנָּמוֹן וְסַנְבָּל, שֶׁהֵן דּוֹמִין לְתֶבֶן, וממשיכה הברייתא ומבארת, חֲרוֹסֶת, זֵכֶר לַטִּיט, והיינו כרבי יוחנן.

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק, כראיה לדבריו, כָּךְ הָיוּ תַּגָּרֵי חָרָךְ [-סוחרים המוכרים דרך החלונות שבחנויותיהם, ו'חרך' הוא מלשון 'מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים'] שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם אוֹמְרִים, בּוֹאוֹ וּקְחוּ לָכֶם תַּבְלִין לְמִצְוָה, הרי שאכילת החרוסת היא מצוה.

משנה

משנתנו ממשיכה בפירוט סדר ליל פסח: לאחר שתיית כוס ראשונה, ולאחר טיבול ראשון וסילוק הקערה, מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי של יין, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל, לפי שתמוה הדבר שימזגו כוס נוספת של יין לפני שפתחו בסעודה. ואִם אֵין דַעַת בַּבֵּן לִשְׁאוֹל, אָבִיו מְלַמְּדוֹ לשאול, וכך יש ללמדו לשאול, 'מַה נִשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין – אין חייבים להטביל אפילו פַּעַם אַחַת, והַלַּיְלָה הַזֶּה אנו מטבילים שְׁתֵּי פְּעָמִים, וכפי ששנינו לעיל, שמטבילים ירק מיד אחרי שתיית כוס ראשונה, וכן מטבילים את המרור בחרוסת. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר בכל דרך שנרצה, צָלִי, שָׁלוּק [-מבושל הרבה מאד] וּמְבוּשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כּוּלּוֹ צָלִי – חייבים לאכול את בשר הפסח כשהוא צלוי. לְפִי גודל דַּעְתּוֹ שֶׁל הבֵּן כך אָבִיו מְלַמְּדוֹ. וכשמשיב לו אביו על שאלותיו, מַתְחִיל בִּגְנוּת, וּמְסַיֵּים בְּשֶׁבַח, וכמו שיבואר בגמרא. וְדוֹרֵשׁ את הפסוקים מֵ'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה' (דברים כו ה) עַד שֶׁהוּא גּוֹמֵר אֶת כָּל הַפָּרָשָׁה, שכל הפסוקים הללו עוסקים בענין עם ישראל מזמנו של יעקב אבינו ועד שיצאו ממצרים.

גמרא

שנינו במשנה בתוך שאלותיו של הבן, 'הלילה הזה כולו צלי'. אומר הרי"ף: וְהַשְׁתָּא – ובזמן הזה, לֹא לֵימָא – לא יאמר שאלה זו של 'בָּשָׂר צָלִי', דְּלֵית לָן פִּסְחָא – שהרי אין לנו קרבן פסח הנאכל צלי.

מביאה הגמרא ברייתא בענין שאלות אלו: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, אם חָכָם הוא בְּנו, שׁוֹאֲלוֹ 'מה נשתנה'. וְאִם לַאו – אם אין בנו חכם, אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. וְאִם לַאו – אם אין לו אשה שתשאלנו, הוּא שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ. וַאֲפִילּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַבְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח, שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה 'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה' וכו', לפי שתקנו חכמים את סיפור יציאת מצרים בדרך שאלה ותשובה.