מסכת פסחים, פסקי הלכות, פרק ג
(פסקי ההלכות הם על פי ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
א. חמץ המעורב בתבשיל, וכן חמץ שאינו ראוי לאכילה, אין בהם איסור תורה של 'בל יראה', אך חכמים אסרו להשהותם בפסח, ויש לבערם קודם הפסח.
ב. האוכל תבשיל שמעורב בו חמץ, אם יש בחמץ לבדו שיעור כזית ונאכל בכדי אכילת פרס, חייב מלקות. ואם שיעור החמץ שבתבשיל פחות מזה, אינו לוקה, אך הדבר אסור.
ג. בצק המונח בסדקי הכלי, אם היה מונח במקום שאינו עשוי לחיזוק הכלי, חייב לבערו. ואם היה במקום העשוי לחזקו, אם יש כזית במקום אחד, חייב לבער. ואם לאו, הרי הוא בטל, ואין חייב לבערו.
ד. בצק שבסדקי הכלי במקום העשוי לחזק, אם עתיד להוציאו אינו נחשב כחלק מהכלי, ואם נגע שרץ בבצק, אין הכלי נטמא. אך אם אינו עתיד להוציאו, הרי הוא כחלק מהכלי, ונגיעת שרץ בו נחשבת כנגיעה בכלי עצמו, ונטמא.
ה. בצק שאין ניכר עליו אם החמיץ או לא, אם יש בצק אחר שנילוש באותה שעה, והחמיץ, הרי אף בצק זה בחזקת חמץ. ואם אין שם בצק אחר, אם עבר זמן של מהלך מיל, הרי היא בחזקת חמץ.
ו. קערה של מעבדי עורות, שנותנים לתוכה קמח, אם נתן לתוכה עורות, אפילו שעה אחת, אינו צריך לבער. ואם לא נתן לתוכו עורות, אם עדיין לא עברו שלשה ימים מנתינת הקמח, חייב לבער. ואם כבר עברו שלשה ימים, אין חייב לבער.
ז. פת מעופשת וכדומה, שאינה ראויה לאכילת אדם, אם היא ראויה לאכילת כלב, חייבת בביעור. ואם אינה ראויה אפילו לאכילת כלב, מותר לקיימה.
ח. האופה עיסה ביום טוב של פסח, ונטמאה, אם הוא בארץ ישראל, יפריש ממנה חלה רק לאחר האפיה, ולא קודם לכן, וישרוף את החלה במוצאי יום טוב. ואם היה בחוץ לארץ, ויש שם כהן קטן שעדיין לא נטמא בקרי, יפריש חלה קודם האפיה, ומותר לאפות גם את החלה, כיון שהיא ראויה לאכילת אותו כהן קטן.
ט. הלש כמה עיסות שאין בכל אחת שיעור חיוב הפרשת חלה, ואחר אפייתן הניח את כולם בכלי אחד, מתחייבים עתה בהפרשת חלה, ואפילו שלא התחברו באפייתן.
י. האופה מיום טוב לחול, אינו לוקה, כיון שאם יזדמנו לו אורחים בו ביום, ישתמש במאפים לאותו היום.
יא. היו כמה נשים אופות יחד מצות בפסח, עליהן להתעסק בעיסות בזו אחר זו, באופן שלא יהא זמן שמונחת העיסה ללא עסק, כדי שלא יבואו לידי החמצה.
יב. אין לשים בפסח עיסה הגדולה יותר משיעור עיסה החייבת בחלה, והיינו קב ורבע של קמח, ועוד מעט.
יג. 'שיאור', והוא בצק שלא החמיץ לגמרי, אלא רק הכסיפו פניו, נשרף קודם הפסח, ואין חייבים על אכילתו כרת או מלקות. 'סידוק', וזהו בצק שהתחיל להחמיץ ונוצרו בו סדקים, הרי הוא חמץ גמור ויש לשורפו, והאוכלו חייב כרת.
יד. אם חל ערב פסח בשבת, מבערים את החמץ של תרומה בערב שבת, שהוא י"ג בניסן, ואילו חמץ של חולין מתבער בזמנו, בשבת, על ידי אכילת בני אדם או בעלי חיים.
טו. האוכל מצה בערב פסח, חייב מלקות מדרבנן.
טז. ההולך בי"ד בניסן לדבר מצוה, כגון שחיטת הפסח, מילת בנו או אכילת סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול להספיק לחזור לביתו ולבער ולחזור למצוותו, יעשה כן. ואם אינו יכול, יבטל בליבו.
יז. ואם הוא הולך לצורך הצלת נפשות, אף אם יכול להספיק לחזור ולבער לא יעשה כן, אלא יבטלנו בליבו וימשיך בדרכו.
יח. ואם הולך לדבר הרשות, בכל מקרה יחזור לביתו לבער.
יט. אסור לתלמיד חכם להשתתף בסעודה שאינה של מצוה, כגון סעודת נישואי עם הארץ עם בת כהן או עם בת תלמיד חכם.
כ. ראוי לאדם למכור כל מה שיש לו, ולישא בת תלמיד חכם, או להשיא בתו לתלמיד חכם.
כא. ששה דברים נאמרו בעם הארץ (שאינו עוסק בתורה, אינו עובד לפרנסתו, וחשוד על כל העבירות): א. אין מייחדים אותו להיות עד. ב. אין מקבלים ממנו עדות. ג. אין מגלים לו סוד. ד. אין ממנים אותו אפוטרופוס על יתומים. ה. אין מוסרים לו קופה של צדקה. ו. אין מתלוים עמו בדרך. אבל מכריזים על אבידתו.
כב. עם הארץ שאינו עוסק בתורה, אבל מקיים מצוות ועובד לפרנסתו, כשר לעדות.
(ספר יוחסין)
