מסכת אהלות, פרק ו, משנה ד

משנה ד: כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים וְהַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ, בַּיִת הַקָּרוֹב לַטֻּמְאָה, טָמֵא. וְהַקָּרוֹב לַטָּהֳרָה, טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶם טְמֵאִין. טֻמְאָה בְאַחַד מֵהֶן וְכֵלִים בַּכֹּתֶל, מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה, טְמֵאִין. מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. מַעֲזִיבָה שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, טֻמְאָה בְתוֹכָהּ, מֵחֶצְיָהּ וּלְמַטָּן, הַבַּיִת טָמֵא וַעֲלִיָּה טְהוֹרָה. מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָן, הָעֲלִיָּה טְמֵאָה וְהַבַּיִת טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, שְׁנֵיהֶן טְמֵאִין. טֻמְאָה בְאַחַד מֵהֶן וְכֵלִים בַּמַּעֲזִיבָה, מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה, טְמֵאִין. מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲזִיבָה לָעֲלִיָּה:

משנה ד: משנתנו ממשיכה לעסוק בדין טומאה שבתוך הכותל, כֹּתֶל שֶׁבֵּין שְׁנֵי בָתִּים, וְהַטֻּמְאָה בְתוֹכוֹ – בתוך עובי הכותל, בַּיִת הַקָּרוֹב לַטֻּמְאָה, שנמצאת הטומאה בחצי עובי הכותל הסמוך אליו, טָמֵא. וְהַקָּרוֹב לַטָּהֳרָה, כלומר, שאין הטומאה בחצי העובי הקרוב אליו, הרי הוא טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – היתה הטומאה באמצע עובי הכותל, שְׁנֵיהֶם – שני הבתים טְמֵאִין.

ובאופן שלא היתה הטומאה בתוך עובי הכותל, אלא היתה טֻמְאָה מונחת בְאַחַד מֵהֶן – באחד הבתים, וְכֵלִים טהורים נמצאים בַּכֹּתֶל שבין שני הבתים, אם היו הכלים נמצאים מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טֻמְאָה – במחצית עובי הכותל הסמוכה לטומאה, הרי הכלים שבתוך עובי הכותל טְמֵאִין. ואם היתה הטומאה מֵחֶצְיוֹ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה – במחצית עובי הכותל שאין בה טומאה, הרי הכלים שבתוך עובי הכותל טְהוֹרִין. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – היו הכלים באמצע עובי הכותל, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין.

מַעֲזִיבָה – שכבת טיט שעל גבי הקורות שֶׁבֵּין הַבַּיִת לָעֲלִיָּה, והיתה טֻמְאָה בְתוֹכָהּ – בתוך עובי המעזיבה, אם היתה הטומאה מֵחֶצְיָהּ וּלְמַטָּן – בחצי התחתון של עובי המעזיבה, סמוך יותר לבית, הַבַּיִת טָמֵא, וכיון שדין הבית כאהל להביא את הטומאה לתוכו הרי הוא גם כאהל לחצוץ בפני הטומאה, וְלכן העֲלִיָּה טְהוֹרָה. ואם היתה הטומאה מֵחֶצְיָהּ וּלְמַעְלָן – בחצי העליון של עובי המעזיבה, סמוך לעליה, הָעֲלִיָּה טְמֵאָה כיון שהיא נחשבת כאהל המת, וְהַבַּיִת טָהוֹר. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – היתה הטומאה באמצע עובי המעזיבה, שְׁנֵיהֶן – הבית והעליה טְמֵאִין.

היתה טֻמְאָה בְאַחַד מֵהֶן – בבית או בעליה, וְכֵלִים טהורים נמצאים בְּעובי המַּעֲזִיבָה, אם היו הכלים מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי הצד של הטֻמְאָה, טְמֵאִין. ואם היו הכלים מֵחֶצְיָהּ וּכְלַפֵּי טָהֳרָה, הרי הם טְהוֹרִין. היו הכלים מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה – באמצע עובי המעזיבה, הֲרֵי הֵן טְמֵאִין. רַבִּי יְהוּדָה חולק על כל הדינים האמורים במשנתנו ואוֹמֵר, כָּל הַמַּעֲזִיבָה נידונת כשייכת לָעֲלִיָּה, ולכן אפילו אם הטומאה בחצי התחתון של עובי המעזיבה, נחשבת הטומאה כמונחת בעליה, ונעשית כולה כאהל המת, והבית ומה שבתוכו טהורים.