(76) שער התבונה, פרק ב

פרק ב: עוד בענין הנ"ל

עוֹד נוּכַל לוֹמַר שֶׁמַּה שֶּׁכִּנּוּ לְזֶה בְּשֵׁם אֻמָּנוּת, הוּא, כְּמוֹ שֶׁכָּל אֻמָּנוּת צְרִיכָה לִמּוּד עַד שֶׁיֵּדַע אוֹתָהּ לַאֲמִתָּהּ, כֵּן הוּא בְּעִנְיַן הַדִּבּוּר, לֹא יוּכַל הָאָדָם לוֹמַר: מַה לִּי לַעֲמֹל אֶת עַצְמִי בְּעִנְיַן שְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן לֵידַע כָּל פְּרָטֵי אָפְנֵיהֶם? אֶקְנֶה לְנַפְשִׁי עִנְיָן טִבְעִי לִהְיוֹת תָּמִיד כְּאִלֵּם וּבָזֶה יִהְיֶה לִי דַּי. כִּי לֹא כֵן הַדָּבָר, כִּי מִשְׁתַּנֶּה הַרְבֵּה פְּעָמִים לְפִי הָעִנְיָן (כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסֵפֶר חָפַץ חַיִּים בְּחֵלֶק א' בִּכְלָל ח' סָעִיף ה' וּבְחֵלֶק ב' בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת), עַל כֵּן צָרִיךְ לִלְמֹד וְלָדַעַת אֶת עִנְיַן הַדִּבּוּר בִּכְלָלָיו וּבִפְרָטָיו וְאָז יֵדַע לְנָכוֹן אֵיךְ לְהִתְנַהֵג בְּאֻמָּנוּת שֶׁל הָאִלְּמוּת הַהִיא.