מסכת ראש השנה, פרק ג, שיעור 16

משנה

שנינו במשנה, 'תָּקַע בָּרִאשׁוֹנָה, וּמָשַׁךְ בַּשְׁנִיָּה כִּשְׁתַּיִם, אֵין בְּיָדוֹ אֶלָּא אַחַת'. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אדם ששָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת (-תשעה קולות הנצרכים, ואף התרועות מכונות כאן 'תקיעות') בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, כלומר, בכל שעה שמע תקיעה אחת, אף ששהה זמן רב בין תקיעה לתקיעה, כיון שסוף סוף שמע את כל תשעת הקולות שחייב בהם, יָצָא ידי חובתו. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת, יָצָא ידי חובה. אבל אם שמע את כל תשעת הקולות מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם שתקעו כְּאַחַת, לֹא יָצָא, כיון שצריך לשמוע את התקיעות כסדרן, תקיעה ותרועה ותקיעה, ולא בבת אחת. שמע תְּקִיעָה מִזֶּה, וּתְרוּעָה מִזֶּה, ותקעו בָּזֶה אַחַר זֶה לפי הסדר הראוי, יָצָא. וַאֲפִלּוּ בְּסֵירוּגִין – ששהה בין תקיעה לתקיעה, וַאֲפִלּוּ אם היו התקיעות במשך כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ.

מקשה הגמרא, וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי – וכי אמר רבי יוחנן דין זה, שאפילו אם שהה זמן רב בין תקיעה לתקיעה יצא ידי חובה, וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק, בִּקריאת ההַלֵּל וּבַמְּגִלָּה, אִם שָׁהָה בשתיקה באמצע הקריאה שיעור זמן שיש בו כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ, חוֹזֵר לָרֹאשׁ, ואף כאן, כיון ששהה בין תקיעה לתקיעה זמן רב שהיה יכול לשמוע בו את כל סדר התקיעות, אינו יוצא ידי חובה, אלא צריך לחזור לתחילת סדר התקיעות. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא על רבי יוחנן, כיון דהָא דִידֵיהּ – המימרא הראשונה היא דעת רבי יוחנן עצמו, שאפילו אם שהה זמן רב, יצא ידי חובה. והָא דְרַבֵּיהּ – המימרא השניה היא דעת רבו, רבי שמעון בן יהוצדק, הסובר שאם שהה שיעור זמן שיש בו כדי לגמור את כל הקריאה או את כל סדר התקיעות, לא יצא ידי חובתו. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְקַיְימָא לָן – וההלכה היא כְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר, אֲפִלּוּ אם שמע את תשע התקיעות בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם, יָצָא. וּבְהַלֵּל וּבַמְּגִלָּה נַמִּי – גם כן, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה בשתיקתו שיעור זמן שיש בו כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כֻּלָּהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר לָרֹאשׁ, אֶלָּא ממשיך וקוֹרֵא מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, תְּקִיעוֹת של תעניות, אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, שאם אינו יודע לתקוע את כולן, תוקע את התקיעות שיודע. וּבְרָכוֹת של תעניות, גם כן אֵינָן מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, ומברך את הברכות שיודע. אבל תְּקִיעוֹת וּבְרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים, מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, ואם אינו יודע לתקוע את כל סדר התקיעות, לא יתקע כלל. וכן אם אינו יודע את כל סדר הברכות, לא יברך כלל (אבל אין הברכות מעכבות את התקיעות, ולא התקיעות מעכבות את הברכות). מבררת הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונות התקיעות והברכות של רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שהן מעכבות זו את זו. ומבארת, כִּדְרָבָא, דְּאָמַר רָבָא, אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכֻיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, מַלְכֻיּוֹת, כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם. זִכְרוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה זִכְרוֹנְכֶם לְפָנַי לְטוֹבָה. וּבַמֶּה יעלה זכרונכם לפני, בְּשׁוֹפָר. וכיון שכל הברכות הן ענין אחד, מעכבות הן זו את זו.

שנינו במשנה, 'מִי שֶׁבֵּרֵךְ (-התפלל מוסף ואמר את ברכות מלכיות זכרונות ושופרות) וְאַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ שׁוֹפָר, תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים'. מדייקת הגמרא, טַעְמָא – טעם הדין הוא רק כיון דְּכבר בֵירֵךְ וְאַחַר כָּךְ נִזְדַּמֵּן לוֹ שׁוֹפָר, ומשמע מכך, אֲבָל אִי אִית לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִקָּרָא – אבל אם היה לו שופר בתחילה, כִּי שָׁמַע לְהוּ אַסֵּדֶר בְּרָכוֹת שָׁמַע לְהוּ – יש לו לשמוע את התקיעות לפי סדר הברכות. אָמַר רָבָא, לֹא אָמְרוּ דין זה, שיש לשמוע את התקיעות לפי סדר הברכות של תפילת מוסף, אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר – בציבור המתפללים יחד, אבל יחיד יכול לשמוע את התקיעות שלא לפי סדר הברכות. מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, כְּשֶׁהוּא שׁוֹמְעָן (-את התקיעות), שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר, וְעַל סֵדֶר בְּרָכוֹת של תפילת מוסף. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּצִבּוּר, אֲבָל בְּיָחִיד, שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר – כסדר התקיעות, והיינו תקיעה תרועה ותקיעה, וְאף שֶׁלֹּא עַל סֵדֶר הבְּרָכוֹת.

מביאה הגמרא את המשך הברייתא, יָחִיד שֶׁלֹּא תָּקַע, אף שהוא יכול לתקוע בעצמו, חֲבֵירוֹ תּוֹקֵעַ לוֹ. וְיָחִיד שֶׁלֹּא בֵּרֵךְ – לא התפלל תפילת מוסף, ויכול הוא להתפלל בעצמו, אֵין חֲבֵרוֹ מְבָרֵךְ לוֹ, ואף שמעיקר הדין יכול אדם להוציא את חבירו בכל הברכות אף שהוא עצמו כבר יצא ידי חובה, הוציאו חכמים מכלל זה את התפילה, שכיון שהיא בקשת רחמים, ראוי שכל אחד יבקש רחמים על עצמו. אמנם אם אין חבירו יודע להתפלל, יכול הוא לחזור ולהתפלל כדי להוציא את חבירו ידי חובתו.

דין נוסף, מִצְוָה בַּתּוֹקְעִין יוֹתֵר מִן הַמְּבָרְכִין – מצות שמיעת קול שופר, שהיא מצוה דאורייתא, קודמת למצוות הזכרת פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות שבמוסף, שזו מצוה דרבנן (ר"ח). כֵּיצַד – באיזה אופן יש נפקא מינה מכלל זה, כגון שהיו שְׁתֵּי עֲיָרוֹת סמוכות למקומו, ואינו יכול להיות בשתיהן, בְּאַחַת מהן תוֹקְעִין בראש השנה ואין מברכים, וּבְאַחַת מְבָרְכִין ואין תוקעים, הוֹלְכִין לְמָקוֹם שֶׁתּוֹקְעִין, וְאֵין הוֹלְכִין לְמָקוֹם שֶׁמְבָרְכִין, ואַף עַל פִּי דְּהָא וַדַּאי וְהָא סָפֵק – אף באופן שבעיר שתוקעים אין זה ודאי שיתקעו, ואילו בעיר שמברכים הדבר ודאי שיברכו, מוטב שילך לעיר שיתכן שיתקעו בה, מאשר שילך לעיר שבודאי יתפללו בה מוסף ויברכו, כיון שמצוות התקיעות קודמת.