הפטרת פרשת וישב

בפרשת השבוע מסופר על מכירת יוסף על ידי אחיו, ומפטירים בפרשה זו, שמובא בה ענין דומה של מכירת צדיק בכסף.

עמוס הנביא היה משבט אשר, והתנבא בזמן עוזיה מלך יהודה, וירבעם בן יואש מלך ישראל, ודברי נבואתו הם בכלל ספר 'תרי עשר'. בפרשיות הקודמות התנבא עמוס על עונשם של דמשק, עזה, צור, אדום, בני עמון ומואב, וכל הנבואות הללו פתחו בלשון 'על שלשה פשעי דמשק, ועל ארבעה לא אשיבנו', וכן בשאר האומות, והיינו שלאחר שפשעו שלשה פשעים, שהם עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ועוד הוסיפו עליו פשע רביעי המפורש בפסוק [בכל אומה לפי עניינה], בודאי יש להענישם. ולאחריהם התנבא עמוס גם על עונשה של ממלכת יהודה, בלשון זו של 'על שלשה פשעי יהודה, ועל ארבעה לא אשיבנו', ועתה מתנבא הוא אף על עונשם של ישראל, באותה לשון:

עמוס, פרק ב: (ו) כֹּה אָמַר ה', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, שהם עשרת השבטים, שחטאו בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ – וכי לאחר שהוסיפו על כך פשע רביעי לא אעניש אותם, כי הפשע הרביעי היה תוספת על שלשת החטאים הראשונים, שבכל אחד מהם הוסיפו להגדיל את הפשע בכמות ובאיכות, ומבאר את דרך החטא של שפיכות דמים, עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק – תמורת כסף ששיחדו בו את השופטים או ששכרו בו עדי שקר, היו מוכרים להריגה את האדם שהוא צדיק בדינו, ואינו חייב מיתה, ולא עשו זאת תמורת ממון רב, אלא וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם – תמורת שוחד של נעלים היו משחדים את השופט או את עדי השקר.  (ז) ומי הם ששכרו את העדים ושיחדו את השופטים, הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ – אותם ששאפו לקחת את אותה פיסת ארץ שהיתה לעניים, בְּרֹאשׁ דַּלִּים – ולקחו את אותה אדמה יחד עם ראשם של הדלים בעצמם, שהיו הורגים אותם בדרך זו, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ – וכדי לעשות זאת היטו את השופטים לדון משפט מעוקל, ולהרוג את מי שאינו חייב מיתה. ומבאר את החטא של גילוי עריות, שהיו פרוצים בו עד כדי כך עד שלא התביישו בכך אפילו מהוריהם ובניהם, וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ יחד אֶל הַנַּעֲרָה המאורסה, לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי.  (ח) ולגבי חטא של עבודה זרה, וְעַל בְּגָדִים חֲבֻלִים יַטּוּ אֵצֶל כָּל מִזְבֵּחַ – את הבגדים שגזלו מהעניים הם מקדישים לעבודה זרה, לפורשם לפני מזבח הבעל, להסב עליהם כשהם אוכלים מזבחי אליליהם, וְיֵין עֲנוּשִׁים יִשְׁתּוּ בֵּית אֱלֹהֵיהֶם – וכן היין ששתו לפני העבודה זרה היה יין שקנו בכסף שלקחו מבני אדם שנענשו שלא כדין, באופן שיחד עם חטא עבודה זרה מעורב חטא גזל עניים ואביונים.  (ט) וְאָנֹכִי הִשְׁמַדְתִּי אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵיהֶם, כדי שלא ילמדו ממעשיהם הרעים של האמוריים, ולא היה זה בדרך הטבע, אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ של האמורי, הן בחוזקם הטבעי, והן במזלם שהיה גבוה באותו הזמן, וְחָסֹן [-וחזק] הוּא כָּאַלּוֹנִים, שהם עצים חזקים ביותר, ואף על פי כן מסרתי אותם ביד ישראל, וגם ההשמדה לא היתה כדרך הטבע, אלא כיליתי אותם לגמרי, וָאַשְׁמִיד פִּרְיוֹ מִמַּעַל, וְשָׁרָשָׁיו מִתָּחַת, עד שאבד כל זכר מהם.  (י) עתה מבאר הנביא כיצד עשה ה' כמה הכנות שתכליתם היתה להרחיק את ישראל מעבירות אלו, וְאָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וכיון ששם ראו ישראל את מעשיהם הרעים של המצריים, והיו יכולים ללמוד מהם ולעשות כן בארץ ישראל, לכן לא הכניסם ה' מיד לארץ ישראל, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עד שמתו כל יוצאי מצרים, ונכנסו לארץ ישראל אותם שנולדו במדבר ולא ראו את תועבות מצריים, אלא רק את חסדי ה', ועל ידי זה היו ראויים לָרֶשֶׁת אֶת אֶרֶץ הָאֱמֹרִי, ואת כל זה עשה ה' כדי שלא יהיה להם פיתוי להיטמא בחטאיהם של המצריים ושל האמוריים.  (יא) ובנוסף לכך עשה ה' הכנה לכך שלא יימשכו ישראל אחרי עבודה זרה, וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים, שהם דבוקים ברוח ה' בלא אמצעי, ועל ידי זה ידעו ישראל שה' משגיח עליהם בעצמו, ולא היו צריכים לדרוש אל המתים ועל האלילים כדי לדעת עתידות, וכן עשה ה' הכנה לכך שלא יימשכו ישראל אחרי גילוי עריות, וּמִבַּחוּרֵיכֶם הקמתי לִנְזִרִים, שתכלית הנזירות היא לפרוש מהעריות, ולא רק שחטאו ישראל בעבירות אלו, הַאַף אֵין זֹאת – האם גם תבטלו את אותן הכנות שעשיתי כדי להרחיקכם מחטאים אלו, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, נְאֻם ה'.  (יב) ומבאר באיזו דרך ביטלו את ההכנות הללו, וַתַּשְׁקוּ אֶת הַנְּזִרִים יָיִן, כדי שלא יימצאו אנשים פרושים שילמדו את העם להתרחק מהעריות, וְעַל הַנְּבִיאִים צִוִּיתֶם לֵאמֹר לֹא תִּנָּבְאוּ, כדי שלא יימצא מי שידרוש את רוח הקודש בישראל, ולא יהיה מי שיזהיר שלא לעבוד עבודה זרה.  (יג) הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיק תַּחְתֵּיכֶם – הרי אני עושה כמו מעקה סביב מקומכם, כַּאֲשֶׁר תָּעִיק הָעֲגָלָה הַמְלֵאָה לָהּ עָמִיר – כפי שעושים מעקה לעגלה המלאה כדי שלא יפלו העומרים מתוכה, כך כביכול יהיה מעקה סביב הארץ שלא יוכלו ישראל לברוח ממקומם מפני האויב.  (יד) וְאָבַד מָנוֹס מִקָּל – תאבד דרך המנוסה גם ממי שהוא קל רגלים לברוח, וְחָזָק – גם מי שהוא חזק בטבעו, לֹא יְאַמֵּץ כֹּחוֹ להלחם באויב, וְגִבּוֹר, לא רק שלא ילחם באויב, אלא אפילו לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ לברוח.  (טו) וְתֹפֵשׂ הַקֶּשֶׁת לֹא יַעֲמֹד, כדרך שעומדים היורים בקשת מרחוק לעכב את האויב כדי שבינתיים יוכלו האנשים לברוח, אך עתה וְקַל בְּרַגְלָיו לֹא יְמַלֵּט – לא יְמַלְּטוּ תופשי הקשת את קלי הרגלים על ידי עיכוב האויב, כי גם תופשי הקשת יברחו מיד, וְרֹכֵב הַסּוּס, הגם שבריחתו קלה ומהירה, גם הוא לֹא יְמַלֵּט נַפְשׁוֹ.  (טז) וְאַמִּיץ לִבּוֹ בַּגִּבּוֹרִים – וגם אם יימצא בין הגיבורים מי שהוא אמיץ ביותר ויצליח לברוח, הרי עָרוֹם יָנוּס בַּיּוֹם הַהוּא, ולא יוכל להלחם כלל, ואף לא להציל את ממונו או לבושו, נְאֻם ה'.  פרק ג  (א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ועל ידי זה קניתי אותם שלא יהיו תחת השגחת מערכת המזלות, אלא תחת השגחתי הפרטית, לֵאמֹר.  (ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, כי אין בעולם עוד אומה שהשגחת ה' דבוקה בה תמיד, אל כל העמים נתונים תחת מערכת הטבע והמזלות, ולכן לא נאסר על הגויים לשתף עבודה זרה עם עבודת ה', ורק ישראל מושגחים ומונהגים על ידי ה' ללא שום אמצעי, ואסור להם לשתף שום עבודה אחרת עם עבודת ה', ועַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם, שאתם משתפים עבודה זרה עם עבודת ה', ואינכם שומרים את התורה והמצוות.  (ג) ומבאר להם הנביא שהעונשים הבאים עליהם אינם דרך מקרה, אלא בהשגחה פרטית מעם ה', כדי שיחזרו בתשובה, ולכן מעורר אותם להתבונן בעונשים הבאים עליהם, ואומר, הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ – הרי אם שני אנשים הולכים יחד למקום מסוים, הרי זה בודאי מחמת שהזמינו עצמם לכך יחד, וגם כאן כאשר כמה אומות עולות יחד למלחמה על ישראל, בודאי יש לכך סיבה אחת, ולא בדרך מקרה קרה כן.  (ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ, הרי ודאי לא ישאג חינם אם לא שמצא טרף, וכן מלך אשור השואג בבואו עליהם למלחמה, זהו אות שאכן יטרפם לבסוף, הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ, בִּלְתִּי אִם לָכָד, וזה משל לזמן שבו היה עדיין מלך אשור בארצו ובמעונו, וְכָלָא את הושע בן אלה מלך ישראל שמרד בו.  (ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר מהשמים עַל פַּח הָאָרֶץ, וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ, והרי בודאי בתוך הפח יש מוקש שיצוד את הציפור. הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה, וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד, הרי בודאי ילכוד.  (ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, שזהו סימן אזהרה מפני חרב האויב או מפני צרות אחרות, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ, הרי בודאי יחרדו ויחפשו תחבולות להנצל, וזה משל גם לכך שה' כביכול תוקע בשופר אזהרה לבני ישראל על ידי ששולח אליהם נביאים שיזהירו אותם מפני הפורענות, וישראל לא חרדו ולא שבו בתשובה, אלא תלו את כל הצרות במקרה, ועל זה אומר להם, אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה, וכי יתכן שיבואו הצרות רק בדרך מקרה, והרי בודאי הרעות באות מגזירת ה', ואם כן מדוע לא שבו ישראל בתשובה.  (ז) וכדי שלא יאמרו ישראל שלא שבו בתשובה כיון שלאחר ששמעו את דבר הגזירות חשבו שכבר לא תועיל תשובתם לבטל את הגזירה, על זה משיב להם ה', כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אֱלֹהִים דָּבָר – לא יעשה ה' בפועל את הגזירה שדיבר עליה מיד, כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ תחילה אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים, כדי שיזהירו את העם מפני הרעה הבאה אליהם, ויחזרו בתשובה.  (ח) והנביא הנשלח אל העם בודאי יעשה שליחותו, כי אפילו אם אַרְיֵה שָׁאָג, הגם שהוא רק בעל חיים, מִי לֹא יִירָא, וכל שכן כאשר ה' אֱלֹהִים דִּבֶּר דברו אל הנביאים, מִי לֹא יִנָּבֵא, הלא ודאי ימהרו הנביאים להזהיר את העם, ואם כן מוטל על העם לשוב בתשובה, ולבטל את הגזירה: