מסכת יומא, פרק ח, שיעור 3

הגמרא מביאה דינים נוספים בענין רחיצה ביום הכפורים: תָּנֵי (-שנה ברייתא זו) רַב יְהוּדָה, אָסוּר לֵישֵׁב עַל הַטִּיט בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. ומבארת הגמרא דין זה, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וּבְטִיט הַמְּטַפַּחַת – טיט לח, ומשום איסור רחיצה. אָמַר אַבַּיֵּי, וּבְטוֹפֵחַ עַל מְנָת לְהַטְפִּיחַ – ובתנאי ששיעור הרטיבות של הטיט יהיה כזה שהוא ראוי להרטיב את הנוגע בו, ואותה רטיבות שביד הנוגע בו ראויה לחזור ולהרטיב דבר נוסף, אבל בפחות מכך, מותר.

אָמַר רַב יְהוּדָה, מוּתָּר לאדם לְהִצְטַנֵן – לקרר את גופו ביום הכפורים בְּפֵירוֹת. מביאה הגמרא את הנהגותיהם של האמוראים בענין זה, רַב יְהוּדָה, מִצְטַנֵן בְּקָרָא – בדלעת. רַבָּהּ היה מִצְטַנֵן בִּיְנוּקָא – מקרר עצמו בילד קטן, שגופו קר. רָבָא, מִצְטַנֵן בְּכָסָּא דְּכַסְפָּא – בכוס של כסף, שהמתכת קרה היא. אָמַר רָבָא, כָּסָא דְּכַסְפָּא מַלְיָא – בכוס של כסף מלאה במים, אָסִיר – אסור לקרר עצמו, שמא ישפוך על בשרו מאותם מים, ונמצא רוחץ ביום הכפורים. חַסִּיר – אך אם הכוס חסרה, שאינה מלאה במים, שָׁרֵי – מותר לקרר בה את עצמו. אבל אם היתה הכוס דְּפַּחְרָא – של חרס, בֵּין מַלְיָא בֵּין חֲסֵירָה – בין אם מלאה על גדותיה ובין אם אינה מלאה, אָסִיר, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם בכך שאף כשאינה מלאה הדבר אסור, כיון דמִישְׁחַל שָׁחִיל – המים שבה מחלחלים דרך הדפנות, והרי זה כמקרר עצמו במים ממש, והדבר אסור משום רחיצה. רַב אַשִּׁי אָמַר, אֲפִילוּ כָּסָא דְּכַסְפָּא חָסִיר – גם בכוס של כסף שאינה מלאה, אָסִיר – אסור להתקרר. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דאָתֵי לְאִזְדַּרְבּוּיֵי. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, שֶׁמָּא יִתְבַּעְבְּעוּ הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכוֹ, וְיִנָתְּזוּ עַל בְּשָׂרוֹ.

זְעִירָא בַּר חֲמָא, אוּשְׁפִּיזְכְנֵיהּ – מארחם דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וּדְרַב אַמִּי, וּדְרַב אַסִּי, וּדְכּוּלְהוּ רַבָּנָן דְּקֵסָרִי הֲוָה – וכן היה מארחם של כל החכמים שהיו באים לעיר קיסרי, אָמַר לֵיהּ זעירא בר חמא לְיוֹסֵף בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בַּר אוּרְיָא, תָּא אֵימָא לְךָ מִילְּתָא מַעַלְיְתָא דַּהֲוָה עָבֵיד אֲבוּךְ – בוא ואומר לך הנהגה משובחת שהיה אביך נוהג, עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב היו מְבִיאִין לוֹ מִטְפַּחַת, וְשׁוֹרֶה אותה בְּמַיִם, וּבליל התענית היה מְקַנֵּחַ בָּהּ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. לְמָחָר, ביום התענית, היה מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו, להסיר חבלי שינה מעיניו, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ משום איסור רחיצה. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים, שיש להחמיר בו יותר מבתשעה באב, היה שׁוֹרֶה אוֹתָהּ (-את המטפחת) בְּמַיִם, וסוחטה וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִין – כבגד מנוגב מהמים שבו. לְמָחָר, ביום הכפורים, היה מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְכֵן, כִּי אָתָא – כאשר בא רַבָּהּ בַּר מָרִי מארץ ישראל לבבל, אָמַר, מִטְפַּחַת הָיְתָה לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, ובעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים היה שׁוֹרֶה אותה בְּמַיִם, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִין, לְמָחָר היה מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא, דִּבְעֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב שׁוֹרֶה בְּמַיִם וְעוֹשֶׂה כְּמִין כֵּלִים נְגוּבִים. וְעֶרֶב יוֹם כִּפּוּרִים מְקַנֵּחַ בָּהּ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּלְמָחָר מַעֲבִירָהּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, אֲבָל אֵין שׁוֹרֶה בְּמַיִם מֵעִיקָּרָא, דְּחָיֵישׁ לִסְחִיטָה בְּשָׁעָה שֶׁמַּעֲבִירָה עַל גַּבֵּי פָּנָיו. פוסק הרי"ף: וְכֵן הִלְכְתָא – וכן היא ההלכה.

הגמרא דנה עתה בענין איסור נעילת הסנדל ביום הכפורים: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ – האם מותר לָצֵאת בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם – גֹּמֶא, והיינו מין עץ, בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. עָמַד רַבִּי יִצְחָק בַּר נַחֲמָנִי עַל רַגְלָיו, וְאָמַר, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אֲמִינָא לֵיהּ – ושאלתי אותו, בְּתַעֲנִית צִבּוּר שגוזרים מחמת עצירת גשמים, שאסורים בנעילת הסנדל, מַאי – מה הדין, האם מותר לצאת בסנדל של שעם. ואָמַר לִי, לֹא שְׁנָא – אין שינוי וחילוק בדבר, אלא אף בתענית ציבור מותר. אָמַר רַבָּהּ בַּר בַּר חַנָה, אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁיָּצָא בְּסַנְדָּל שֶׁל שַׁעַם בְּתַעֲנִית צִבּוּר, אֲמִינָא לֵיהּ – ושאלתי אותו, בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים מַאי – מה הדין, האם מותר לצאת בו. ואָמַר לִי, לֹא שְׁנָא, ומותר. רַב יְהוּדָה, נָפֵיק – היה יוצא בְּסנדל דְהִיטְנֵי – העשוי ממין שעם. אַבַּיֵּי, נָפֵיק – היה יוצא בְּסנדל דְהוּצֵי – העשוי מעלי דקלים. רָבָא, נָפֵיק בְּדִיבְלֵי – היה יוצא במנעל העשוי מעשבים. רַבָּהּ בַּר רַב הוּנָא, הֲוָה כָּרִיךְ סוּדְרָא אַכַּרְעֵיהּ וְנָפִיק – היה כורך בגד על רגליו, ויוצא בו, ללא מנעל כלל.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הַתִּינוֹקוֹת – ילדים קטנים, מוּתָּרִין בְּכוּלָן – בכל העינויים, בַּאֲכִילָה, וּבִשְׁתִיָּה, וּבִרְחִיצָה, וְסִיכָה, כיון שדברים אלו נצרכים לילדים לגדילתם, ואין מונעים אותם מהם, חוּץ מִמִנְעָל וְסַנְדָּל שאף הם אסורים בו, כיון שאין בכך צורך עבורם.

תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כג לב) 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם', וכך יש לדרוש את הפסוק, כיון שנאמר 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ', יָכוֹל הייתי לומר שיתענה האדם בְּתִשְׁעָה, תַּלְמוּד לומַר – לכך נאמר 'בָּעֶרֶב', והיינו במוצאי תשעה לחודש, שהוא ליל עשירי. אִי – ואם היה נאמר רק 'בָּעֶרֶב', יָכוֹל הייתי לומר שיתחיל בתעניתו רק מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ – כשיחשיך היום, תַּלְמוּד לומַר – לכך נאמר גם לשון 'בְּתִשְׁעָה', הָא כֵּיצַד – כיצד מקיים האדם שתי לשונות אלו, מַתְחִיל וּמִתְעַנֶּה מִבְּעוֹד יוֹם, קודם חשיכה, שֶׁכֵּן מוֹסִיפִין מֵחוֹל עַל הַקֹּדֶשׁ. ממשיכה הברייתא ודורשת, אֵין לִי ללמוד דין זה של הוספה על יום הכפורים אֶלָּא לְפָנָיו – לפני תחילת היום, לְאַחֲרָיו מִנַּיִן, שאף במוצאי היום יש להוסיף מעט, תַּלְמוּד לומַר – לכך נאמר בפסוק 'מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב', ללמד שגם ביציאת היום יש להמתין עד שיהא ערב ממש, והיינו אחר שחשך היום. ממשיכה הברייתא ולומדת את הדין בשבתות וימים טובים: אֵין לִי ללמוד שיש להוסיף מחול על הקודש אֶלָּא ביוֹם הַכִּפּוּרִים, שַׁבָּת בְּרֵאשִׁית – שבת שבכל שבוע, מִנַּיִן שאף בה יש להוסיף מחול על הקודש, תַּלְמוּד לומַר – לכך נאמר בפסוק לשון 'תִּשְׁבְּתוּ', לרבות כל שבת. יָמִים טוֹבִים מִנַּיִן שיש להוסיף בהם מחול על הקודש, תַּלְמוּד לוֹמַר 'שַׁבַּתְּכֶם', ללמד שכָּל שְׁבִיתָה שֶׁאַתָּה שׁוֹבֵת, אַתָּה מוֹסִיף לָהּ, בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ. יָכוֹל הייתי לומר שיְהֵא חַיָּיב כָּרֵת עַל חילולה של הַתּוֹסֶפֶת, תַּלְמוּד לומַר (ויקרא כג ל) 'וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי וגו' אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ', ללמד שרק עַל חילול עִצֻמוֹ שֶׁל יוֹם עָנוּשׁ כָּרֵת, אֲבָל אֵינוֹ עָנוּשׁ כָּרֵת עַל הַתּוֹסֶפֶת. יָכוֹל הייתי לומר שלֹא יְהוּ חַיָּבִין כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת מְלָאכָה – על מלאכה שנעשתה בזמן התוספת, אַבָל יְהוּ חַיָּבִין כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת עִינוּי – האוכל או שותה בזמן תוספת יום הכפורים יתחייב כרת, תַּלְמוּד לומַר (ויקרא כג כט) 'כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ', ללמד שרק עַל עִצֻמוֹ שֶׁל יוֹם חַיָּבִין כָּרֵת אם עוברים על העינויים שבו, וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת עַל תּוֹסֶפֶת עִינוּי – על ביטול העינוי בזמן התוספת.