(102) שער התבונה, פרק ח

וּכְשֶׁיִּרְצֶה הָאָדָם לְהִתְדַּבֵּק בְּמִדָּה זוֹ שֶׁל הַסַּבְלָנוּת, יִתְבּוֹנֵן תָּמִיד בְּגוּף עֹנֶשׁ הָעֲוֹנוֹת בַּגֵּיהִנֹּם וּבַגִּלְגּוּל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: "עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא (זוֹ גֵּיהִנֹּם) מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ", שֶׁמּוֹרִידִין דְּמָעוֹת כְּנַחַל שֶׁל שִׁיתִין. וְיָדוּעַ דְּאֵשׁ שֶׁל מָדוֹר א' שֶׁבַּגֵּיהִנֹּם הִיא שִׁשִּׁים פְּעָמִים יוֹתֵר מֵהָאֵשׁ שֶׁלָּנוּ וְשֶׁל מָדוֹר ב' הִיא שִׁשִּׁים פְּעָמִים מִמָּדוֹר א', וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא יִכְפֹּל הָעֹנֶשׁ בְּכָל הַמְּדוֹרוֹת. וּכְבָר כָּתַב הָרַמְבַּ"ן בְּסִפְרוֹ "שַׁעַר הַגְּמוּל", שֶׁשָּׁעָה אַחַת בַּגֵּיהִנֹּם הִיא קָשָׁה יוֹתֵר מִיִּסּוּרֵי אִיּוֹב כָּל יָמָיו. וְגַם יָדוּעַ דְּעֹנֶשׁ הַגִּלְגּוּל הוּא קָשֶׁה יוֹתֵר מֵעֹנֶשׁ הַגֵּיהִנֹּם.

עַל כֵּן כְּשֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו תָּמִיד וְיֵדַע כִּי הוּא גַּם כֵּן לֹא יִנָּקֶה בְּיוֹם הַדִּין מֵהָעֹנֶשׁ הַנּוֹרָא, בְּוַדַּאי יִהְיֶה מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ בְּרֹב שִׂמְחָה הַמִּדָּה הַזּוֹ לִהְיוֹת סַבְלָן וּמַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו תָּמִיד, תְּמוּרַת עֳנָשִׁין הַקָּשִׁים הַנַּ"ל. (כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ"סֵפֶר חֲרֵדִים" וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: בְּשָׁמְעִי כָּל מְחָרְפַי וּמְגַדְּפַי בָּרַבִּים, אָשִׂים נֶגְדִּי כַּף מֹאזְנַיִם, בְּכַף אַחַת אַשְׁמוֹתַי, וּבְכַף שְׁנִיָּה הַחֵרוּפִין וְהַגִּדּוּפִין וָאַבִּיט, כִּי כַּף הָאֲשָׁמוֹת מָטָה מַטָּה. וָאֶשְׁתֹּק וָאַצְדִּיק דִּינִי. וְכֵן אֶעֱשֶׂה לְכָל מִינֵי צַעַר בְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה). דַּהֲלֹא אָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁנָּקֵל לוֹ לָאָדָם לְקַבֵּל עַל עַצִמוֹ כָּל הַבִּזְיוֹנוֹת, אִם עַל יְדֵי זֶה יִמָּנַע מִמֶּנּוּ הֶפְסֵד נְכָסָיו, כְּגוֹן בְּעֵת הַשְּׂרֵפָה וּשְׁאָרֵי צָרוֹת, רַחֲמָנָא לִיצְלָן, וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה אִם יוֹדֵעַ שֶׁבָּזֶה יְסֻלַק מֵעָלָיו עָנְשֵׁי הַגּוּף הַחֲמוּרִין. וּמִכָּל זֶה נוּכַל לָדוּן בְּכָל שֶׁכֵּן לְעִנְיַן הַסַּבְלָנוּת, שֶׁלֹּא יִקְשֶׁה עַל הָאָדָם, רַק בְּעֵת שֶׁהוּא עוֹמֵד נֶגֶד חֲבֵרוֹ וְשׁוֹמֵעַ בִּזְיוֹנוֹ.