הפרשה בקצרה – ויחי

עניני הפרשה: ציווי יעקב ליוסף לקוברו במצרים  •  ברכת יעקב למנשה ואפרים  •  ברכת יעקב לבניו  •  פטירת יעקב  •  הנהגת יוסף ואחיו  •  פטירת יוסף

• ציווי יעקב ליוסף לקוברו במצרים: שבע עשרה שנה לאחר שירד יעקב למצרים תשש כוחו והרגיש שקרבו ימיו למות, ואף שעדיין לא חלה קרא לבנו יוסף והשביע אותו שלאחר מותו לא יקברנו במצרים אלא בארץ ישראל, במערת המכפלה, והוסיף לומר לו [לאחר זמן, כשבירך את מנשה ואפרים] שאמנם את אמו, רחל, קבר על אם הדרך ולא הכניסה למקום ישוב בארץ ישראל, והיתה ליוסף תרעומת על כך, עשה כן יעקב על פי ציווי ה', כדי שכאשר יגלו ישראל מארצם בעת חורבן בית המקדש הראשון יעברו דרך מקום קבורתה, ותצא רחל ותבקש עליהם רחמים מה'. נשבע יוסף ליעקב שיעשה כדבריו, ויעקב השתחווה ליוסף אף שהיה בנו, לכבד את מלכותו, והשתחווה לצד ראש מיטתו, כיון שהשכינה שרויה למראשותיו של החולה [וכיון שתשש כוחו היה כחולה].
• ברכת יעקב למנשה ואפרים: לאחר זמן חלה יעקב, ובא אליו יוסף עם שני בניו, מנשה ואפרים, כדי שיברכם, ולכבוד מלכותו של יוסף התחזק יעקב וישב על מיטתו. אמר יעקב ליוסף שכאשר חזר מבית לבן לארץ ישראל בישר לו ה' שעתידים לצאת ממנו 'גוי' ו'קהל גויים', והברכה של 'גוי' התקיימה בהולדת בנימין לאחר מכן, אך הברכה של 'קהל גויים', שהם שנים נוספים, לא התקיימה עדיין, שהרי לא נולדו לו בנים נוספים, ומתוך כך הבין יעקב שברכת ה' היתה שאחד מבניו יתחלק לשני שבטים, ששניהם ייחשבו במנין השבטים, וברכה זו נתן עתה יעקב ליוסף, ששבטו יתחלק לשנים – מנשה ואפרים, והם ייחשבו כשאר השבטים לענין נטילת חלק בארץ כל אחד בפני עצמו, ולכל אחד מהם יהיה נשיא ודגל בפני עצמו, ואף אם יוולדו ליוסף בנים נוספים – לא יהיו מנויים כשבט בפני עצמם, אלא יהיו חלק משבטי מנשה ואפרים.
  כשבא יעקב לברך את מנשה ואפרים הסתלקה ממנו שכינה, כיון שעתידים לצאת ממנשה – יהוא ובניו, ומאפרים – ירבעם בן נבט ואחאב, שהיו ממלכי ישראל הרשעים, ותמה יעקב ושאל את יוסף 'מי אלה', כלומר, מהיכן יצאו אלו שאינם ראויים לברכה. אך יוסף הראה לו שטר קידושין וכתובה שכתב לאשתו, וביקש רחמים שתנוח רוח הקודש על יעקב, והתקבלה תפילתו, ואמר לו יעקב שיביאם אליו לברכם. לאחר שיעקב נישקם וחיבקם, הוציאם יוסף מברכי יעקב כדי לסדרם לברכה באופן שיד ימינו של יעקב תהיה על מנשה הבכור ושמאלו על אפרים הצעיר, אך יעקב לא עשה כן אלא שִׂיכֵּל את ידיו והניח את ימינו על אפרים ואת שמאלו על מנשה. כשרצה יוסף להסיר את ידי יעקב ולסדרם באופן שתהיה ימינו על מנשה, אמר לו יעקב שגם הוא יודע שמנשה הבכור, ואף עתיד לצאת ממנו גדעון, שהיה מהשופטים ועשה ה' נס על ידו, אך אפרים עתיד לגדול יותר, שהרי יצא ממנו יהושע בן נון, שינחיל לישראל את הארץ, ילמד תורה לעם ישראל, ויתפרסם שמו בכל העולם כשתעמוד החמה על ידו.
  בירך יעקב את מנשה ואפרים, שהמלאך שהיה רגיל להראות לו בעת צרתו יברך אותם, ויפרו וירבו כדגים, ויהיו כדגים שאין עין הרע שולטת בהם, וכל אדם שירצה לברך את בניו יאמר 'ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה', הקדים יעקב בברכתו את אפרים למנשה, ולכן קדם אפרים למנשה בדגלי המדבר ובהקרבת קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן.
  לאחר מכן אמר יעקב ליוסף שכיון שהוא עתיד לטרוח בקבורתו, הוא נותן לו במתנה את העיר שכם, כי לאחר ששמעון ולוי הרגו את אנשי שכם וכל האומות שסביבם באו להילחם בהם, נלחם בהם יעקב וזכה לעצמו בעיר שכם מיד האמוריים, ועתה נתנה ליוסף כמתנה בפני עצמה ולא כחלק מחלוקת הארץ, והיא תהיה למקום קבורתו של יוסף.

• ברכת יעקב לבניו: כיון שהתקרב זמן פטירתו של יעקב, קרא לבניו כדי לגלות להם את זמן קץ הגאולה, אך ה' סילק ממנו את שכינתו כדי שלא יגלה, ומחמת כן אמר להם יעקב דברים אחרים. בסוף דבריו בירך יעקב את כל בניו יחד, ואף כל ברכה שבירך את כל אחד מהשבטים, אף שהיה עיקרה לאותו שבט, מכל מקום נתברכו בה במקצת גם שאר השבטים, ואמר לכל אחד מהשבטים דברי מוסר או ברכה לפי עניינו, והברכות היו לכל אחד כפי העתיד לבוא עליו:
  לראובן אמר יעקב שכיון שהוא הבכור היה ראוי שממנו תצא הכהונה והמלכות, אך כיון שנהג בפחזות במעשה בלהה, הפסיד את המעלות הללו. לשמעון ולוי אמר יעקב שהתנכלותם ליוסף [כי הם היו אלו שאמרו 'לכו ונהרגהו'] והריגת כל אנשי שכם זו אומנות של רציחה שהם 'חמסו' מעשיו, כי הוא זה שהתברך ב'על חרבך תחיה', ולא היה ראוי להם לעשות כן. והוסיף והתפלל שלא יוזכר שמו בזמן חטאיהם של צאצאיהם, והיינו בחטאו של זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון עם כזבי בת צור המדינית, וכן בזמן מחלוקת קורח שהיה משבט לוי. והוסיף יעקב וקילל את 'אפם', כעסם, ואמר שיהיו מופרדים זה מזה, בכך שלוי לא נמנה בכלל השבטים, וכן צאצאי השבטים הללו יהיו מפוזרים, כי העניים, הסופרים ומלמדי התינוקות – הם משבט שמעון, וכן אנשי לוי צריכים לחזר אחרי בעלי השדות שיתנו להם תרומות ומעשרות, כיון שאין להם חלק בארץ, אמנם פיזור זה של שבט לוי – נעשה בדרך כבוד, שהם מקבלים את חלקם כמשרתי ה' במקדש. יהודה שראה שיעקב מוכיח את אחיו הגדולים נרתע לאחוריו מחשש שגם אותו יוכיח יעקב, אך יעקב קרא לו ואמר לו שאינו כמותם, ובירכו שתצא ממנו מלכות בית דוד, והוסיף שאף שחשד בו בתחילה שהרג את יוסף, הרי הוא סילק את עצמו מחשד זה, וכן במעשה תמר לא התבייש להודות כדי להצילה משריפה, ובזכות זה זכה לימי השלווה שהיו לישראל תחת מלכות שלמה, שהיה מצאצאיו. בירכו יעקב שמזמן שתינתן המלכות לדוד לא תסור מזרעו לכולם, כי גם לאחר שבטלה המלכות בישראל יהיו נשיאי ארץ ישראל וראשי הגולה שבבבל רק מזרע דוד המלך, עד שיבא מלך המשיח שגם הוא מצאצאי דוד, משבט יהודה. וסיים בברכתו שארצו של יהודה תהיה משופעת בגפנים שיעשו מהם יין מרובה, ובמרעה טוב לצאן, שיתנו חלב רב. את זבולון בירך יעקב שחלקו בארץ ישראל יהיה על שפת הים, במקום הנמל, כיון שהוא יעסוק בסחורה הבאה באניות מחוץ לארץ, וסוף גבולו יהא סמוך לצידון, ועל ידי עיסוקו בסחורה יוכל לפרנס את שבט יששכר העוסק בתורה. יששכר טען על עצמו עול תורה, ונמשל לחמור חזק שמטעינים עליו משא כבד, המהלך גם ביום וגם בלילה, וכשרוצה לנוח רובץ בין תחומי העיירות. יקבל לחלקו ארץ מבורכת הטובה להוציא פירות, היטה שכמו לסבול עול תורה, ונעשה כמשועבד לכל אחיו, לפסוק להם הלכות ולעבר את השנים, כיון שמשבט זה היו מאתים ראשי סנהדראות, שהורו הלכה לכל ישראל. מדן עתיד לצאת שמשון, שינקום נקמת כל ישראל מהפלשתים, וכמו הנחש שמכיש את הסוס והרוכב נופל ממנו בלא שהנחש יגע בו, כך שמשון בסוף חייו הפיל את עמודי הבית שהיו עליו אלפי הפלשתים, ומתו כולם בלא שיהרגם בידיו, וסיים יעקב ברכתו ואמר 'לישועתך קיויתי ה", כי התנבא שבסוף ימיו יסור כוחו של שמשון וינקרו הפלשתים את עיניו ויבקש מה' שיחזקנו פעם אחת לנקום בפלשתים. גד יקבל את חלקו בעבר הירדן, אך גדודים ממנו יצאו עם ישראל למלחמה בארץ ישראל כפי שהבטיחו למשה רבינו, וכל הגדודים הללו ישובו בשלימות לחלקם שמעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש. אשר התברך שתהיה נחלתו מלאה בעצי זית המוציאים שמן מרובה, ולכן תהא שמנה לחמו, כי כל מאכל הבא מחלקו יהא שמן. נפתלי יקבל לחלקו את בקעת גינוסר, שפירותיה ממהרים להבשיל כאילה הממהרת לרוץ, ועל פירות אלו יברכו ויודו לה', ואף הוא יודה על חלקו באמרים נאים ומשובחים. יוסף מוצא חן בעיני כל הרואים אותו, וכשהתמנה למשנה למלך מצרים יצאו כל בנות מצרים וצעדו על החומה להתבונן ביופיו. ואמנם אחיו התנכלו לו ומיררו את חייו, וכן פוטיפר ואשתו מיררוהו והכניסוהו לבית האסורים, אמנם כיון שהוא בטח בה' זכה שניתנה טבעת המלך על אצבעו, ונעשה רועה ומנהיג ליעקב אביו וכל משפחתו. כיון שעמד יוסף בנסיון של אשת פוטיפר בזכות שהיה ליבו עם ה', לכן ה' יברך את צאצאיו בילדים. הוסיף יעקב ואמר שהברכות שהתברך בעצמו מה' היו גדולות מהברכות שהתברכו אברהם ויצחק, כיון שבירכו ה' שיפרוץ לארבע רוחות השמים עד סוף גבולות העולם, ונתן יעקב את כל הברכות הללו ליוסף, שהוא המופרש והמובדל משאר אחיו. בנימין נמשל לזאב טורף, והתברך שיצא ממנו שאול המלך, שהוא המלך הראשון שעמד לישראל בתחילת פריחתם וזריחת שמשם, ניצח את כל אויביו מסביב ונטל את שלל אויביו, ואף כשתשקע שמשם של ישראל בגלות בבל, יעמדו מרדכי ואסתר מזרע בנימין, ויטלו את שללו של המן הרשע.

• פטירת יעקב: כשסיים יעקב לברך את כל בניו חזר וציוה את כולם שיקברוהו במערת המכפלה, שם נקברו אברהם ושרה, יצחק ורבקה, ושם נקברה גם לאה אשת יעקב, וכשסיים לצוותם הכניס רגליו אל מיטתו, ונאסף אל עמיו. יוסף נפל על פניו של יעקב, בכה עליו ונשקו. במשך ארבעים יום חנטו רופאי מצרים את גופו של יעקב, וכל אותם ימים, ואף שלשים יום לאחר מכן, בכו כל אנשי מצרים על יעקב, כיון שראו שהתברכה ארצם בזכותו. כדי שיסכים פרעה שיוסף יצא מארצו לקבור את יעקב אביו שלח יוסף שליחים לפרעה וביקשו שיתיר לו לצאת כיון שיעקב אביו השביעו על כך [ורמז לו שאם יעבור על שבועת יעקב, יעבור גם על מה שהשביעו פרעה שלא יגלה שהוא יודע לשון הקודש, שהיא יתירה על שבעים לשון שהכיר פרעה], פרעה הסכים לכך, ואף הלכו עם יוסף עבדי פרעה זקני ביתו, וכל זקני ארץ מצרים, רכב ופרשים, מחנה כבד מאד. וכן הלכו כל בני משפחות השבטים לקבורת יעקב בארץ ישראל, אך השאירו את ילדיהם הקטנים ואת צאנם ובקרם בארץ גושן. בבואם לעבר הירדן הספידו את יעקב מספד גדול, ועשו שם אבל שבעה ימים.
  בני יעקב לבדם נשאו את מיטתו, והיה מקומם כסדר שעתידה להיות חנייתם במדבר לדגליהם, שלשה שבטים מכל צד, ולא נשאוהו לוי – כיון שעתיד לישא את הארון, ויוסף – כיון שהוא מלך, ובמקומם היו אפרים ומנשה, כפי שהיה במדבר. ועשו כן כיון שכך ציוה עליהם יעקב לפני מותו, שלא יישאוהו כלל נכדיו – שהם מבנות כנען, ולא אנשי מצרים, אלא רק בניו וכסדר הדגלים.

• הנהגת יוסף ואחיו: כל זמן שהיה יעקב חי היה יוסף מקרב את כל אחיו לכבוד אביו, והיו סועדים על שולחנו, אך לאחר פטירת יעקב לא עשה כן [כיון שיעקב עצמו היה מושיב את יוסף מעל כל אחיו, אך יוסף עצמו לא רצה לעשות כן מפני כבוד ראובן שהוא בכור, וכבוד יהודה שהיה כמלך על השבטים, ומאידך לא יכל לשבת תחתם מפני כבוד מלכותו], והיו האחים סבורים שיוסף ישנא אותם כעת וינקום בהם על הרעות שעשו לו, ולכן שלחו אליו את דן ונפתלי, שבהיותם בני בלהה היו קרובים יותר ליוסף, ואמרו לו שיעקב ציוה עליהם לפני מותו לומר ליוסף שימחל לפשע וחטאת אחיו שגמלוהו רעה, ואף שאר האחים הצטרפו ונפלו לפני יוסף ואמרו לו שהם מוכנים להיות לו לעבדים. אמנם באמת יעקב לא ציוה כן, כיון שכלל לא חשד ביוסף שינקום באחיו, והאחים אמרו כן מפני השלום. אך יוסף הרגיע את השבטים ואמר להם בתמיהה 'התחת אלוקים אנוכי', כלומר, אף אם הייתי רוצה להרע להם לא הייתי מצליח בכך, כשם שהם לא הצליחו להרע לו, שהרי אף שחשבו עליו רעה יצאה מכך טובה, שהתמנה למלך והחיה את כל יושבי הארץ בשנות הרעב. הבטיח להם יוסף שהוא ימשיך לפרנס אותם ואת ילדיהם. והוסיף ואמר להם שעד שהגיעו למצרים היו אנשי מצרים מרננים עליו שהוא עבד, ועל ידם נודע לכל שהוא בן חורין, ואם יהרגם כעת – יאמרו הכל שלא יתכן שהרג את אחיו, ובודאי אינם אחיו כלל ויחזרו לרנן עליו שהוא עבד.
• פטירת יוסף: יוסף חי מאה ועשר שנים, וסמוך למיתתו אמר לאחיו שעתיד ה' לפקוד אותם ולהעלותם לארץ ישראל, והשביע את אחיו שישביעו את בניהם (רש"י שמות יג יט) שכאשר יפקוד אותם ה' ויגאל אותם – יעלו גם את עצמותיו מארץ מצרים, ונפטר יוסף בן מאה ועשר, חנטו אותו, והניחוהו בארון בארץ מצרים.