(118) שער התבונה, פרק יב

וְאַל יִתְמַהּ הָאָדָם, הֲרֵי אָנוּ רוֹאִים בְּחוּשׁ שֶׁאַחֲרֵי אֲמִירַת זָכוֹר, וְלִפְעָמִים אַף בְּעֵת אֲמִירָתוֹ, הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע, וְאַיֵּה אֵיפוֹא הִיא עֲצַת הַתּוֹרָה? אָמְנָם בֶּאֱמֶת הֲלֹא בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּתִיב: "כִּי לֹא דָּבָר רֵק הוּא מִכֶּם", וְאִם רֵיק הוּא, מִכֶּם הוּא רֵיק. וְנִתְקַיֵּם בָּנוּ, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, מַה שֶּׁאָמַר יְשַׁעְיָה הַנָּבִיא עָלָיו הַשָּׁלוֹם: "יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה, בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי", כִּי אָנוּ אוֹמְרִין זָכוֹר רַק בְּפִינוּ, וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִין בְּעֵת מַעֲשֶׂה, וְאִלּוּ הָיָה הָאָדָם מַעֲלֶה עַל לִבּוֹ לְקַיֵּם הַזְּכִירָה כְּפִי מַה שֶּׁצִּוָּנוּ ה' יִתְבָּרַךְ, בְּוַדַּאי הָיְתָה תּוֹעֶלֶת גְּדוֹלָה לְהִנָּצֵל מֵעָוֹן זֶה.