הפרשה בקצרה – בשלח
עניני הפרשה: יציאת מצרים • רדיפת מצרים אחרי ישראל • קריעת ים סוף • שירת הים • מרה • ירידת המן • בקיעת הצור • מלחמת עמלק
- יציאת מצרים: בזמן שיצאו ישראל ממצרים לכיוון ארץ ישראל, היתה הדרך הפשוטה והישרה דרך ארץ פלשתים, אך לא רצה ה' שילכו בדרך זו מחשש שכאשר ילחמו בהם העמלקים או הכנעניים – יחזרו למצרים, ולכן הנהיגם בדרך מעוקמת, דרך המדבר, שלא יכירו את הדרך ולא יוכלו לחזור בקלות למצרים. נסעו ישראל מסוכות, וחנו באיתם שבקצה המדבר, וכל אותו זמן הלך ה' לפניהם בעמוד ענן ביום להנהיג אותם בהליכתם אחרי הענן, ובלילה בעמוד אש להאיר להם. לאחר יומיים שהתרחקו ממצרים, בהיותם באיתם ציוה עליהם ה' לחזור למקום שיצאו ממנו, וכל היום השלישי חזרו עד שהגיעו ל'פיתום', המכונה כאן 'פי החירות', סמוך לגבול מצרים, וחנו שם מול ים סוף, כדי שפרעה יחשוב שישראל תועים בדרכם במדבר. והודיע ה' למשה שהוא יחזק את לב פרעה שלא יפחד לרדוף אחרי ישראל, ובהיותו שם ינקום ה' את נקמצו בפרעה ובכל חילו, ויתכבד שם ה' בעולם.
- רדיפת מצרים אחרי ישראל: כאשר יצאו ישראל ממצרים שלח עמהם פרעה שומרים שלא יברחו יותר ממהלך שלשה ימים, וכיון שראו שאין ישראל חוזרים לאחר שלשה ימים, באו ואמרו כן לפרעה. באותו זמן נהפך לב פרעה ועמו והתחרטו על כך ששלחו את ישראל. פרעה, ברוב שנאתו לישראל, קשר בעצמו את סוסיו לרכבו, והבטיח לעמו שאם יבואו איתו יתן להם חלק שוה בשלל.
כאשר הגיעו המצריים סמוך לישראל פחדו ישראל מאד, התפללו לה', ואף התלוננו בפני משה על כך שהוציאם ממצרים למות במדבר, אמר להם משה שלא יפחדו אלא יראו מיד את ישועת ה'.
- קריעת ים סוף: באותו זמן התפלל משה לה', אך ה' אמר לו ששעה זו – שישראל נמצאים בצרה – אינה מתאימה להאריך בתפילה, אלא יש לבני ישראל ללכת לתוך הים, ובזכות אבותיהם ובזכות האמונה בה' – יקרע להם הים. מלאך ה' שהיה הולך לפני מחנה ישראל עבר ללכת מאחוריהם, לקבל את החיצים והאבנים שהשליכו עליהם. ובערב, כאשר ירד עמוד האש כדרכו להאיר לישראל את הדרך, לא הסתלק עמוד הענן לגמרי כדרכו, אלא עמד מאחוריהם והחשיך את מחנה מצרים. על פי ציווי ה' הרים משה את מטהו ונטה את ידו על הים, וה' הוליך את הים כל הלילה ברוח מזרחית עזה, ונבקע הים, ובני ישראל הלכו בתוכו בחרבה. הכביד ה' את לב פרעה ועבדיו ונכנסו גם הם אחרי ישראל לתוך החרבה שנעשתה בתוך הים, ולפנות בוקר הוריד ה' על מחנה המצריים עמוד ענן ועמוד אש שהפכו את היבשה לטיט והרתיחוהו, השמיע עליהם קולות גדולים מן השמים ובלבל את דעתם. מכח עמוד האש נשלפו פרסות הסוסים, נשרפו גלגלי המרכבות והמשיכו לנוע ולהגרר בכבדות, ואבריהם של היושבים בהם מתפרקים. ביקשו המצריים לנוס אל היבשה מפני בני ישראל, כי הבינו שה' נלחם בהם, אך באותו זמן ציוה ה' על משה להטות את ידו שנית על הים, והחזיר ה' את מי הים למקומם, על גבי המצריים, שמתוך בלבול דעתם לא ברחו מהים אלא רצו לתוכו, וניער ה' את המצריים בתוך הים כאדם המערבב את התבשיל בקדירה, ונתן בהם ה' כח להמשיך לחיות עד שיקבלו את כל היסורים הראויים להם, ולאחר מכן מתו, לא נותר מהם עד אחד.
בני ישראל המשיכו הלכו ביבשה בתוך הים עד שיצאו שוב לשפת הים, אך חששו שמא גם המצריים ייצאו ממקום אחר, ולכן ציוה ה' על מי הים לפלוט את גופותיהם של המצריים לשפת הים ששם היו ישראל כדי שיראום ויידעו שמתו רודפיהם. ומתוך המראה הגדול של נקמת ה' במצרים התייראו ישראל מה', והאמינו בה' ובמשה עבדו.
- שירת הים: לאחר שראה משה רבינו את הנס הגדול של קריעת ים סוף עלה בדעתו לומר שירה לה', ואכן עשה כן יחד עם כל ישראל, ובשירתם הזכירו את גאות ה' שהתגאה על המצריים הגאים והטביעם בים, את מראה כבוד ה' שנגלה להם בים בחזיון שאפילו השפחות שביניהם ראו מה שלא זכו לראות הנביאים שבדורות הבאים, שבחוהו על כך שנקם את נקמתם במצריים כך אחד לפי גודל רעתו שהרע לישראל, ועל כך שמגודל כעסו, כביכול, על המצריים שהרעו לישראל, נבקע הים לישראל, וכיסו מימיו את המצריים שעברו בתוכו. הזכירו בשירתם את הפחד והאימה שנפלו על האומות שבארץ כנען מפני ישראל, ואת בית המקדש שעתידים הם לבנות בארץ ישראל.
כשם שמשה רבינו שר יחד עם כל ישראל את כל נוסח שירת הים, כך מרים הנביאה שרה עם כל הנשים את אותה השירה, וכיון שהיו אותן צדקניות שבמצרים מובטחות שיעשה להם ה' ניסים במדבר, הוציאו איתם ממצרים תופים, ועתה יצאו כל הנשים עם מרים בתופים ובמחולות.
- מרה: כיון שפרעה ועמו עיטרו את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, היה עתה כל הרכוש הזה מפוזר על שפת הים, ונטלו ישראל את כל ממונם של המצריים, עד שהוצרך משה רבינו להסיעם בעל כרחם מהמקום, ומשם הלכו במדבר שלשה ימים ולא מצאו מים לשתות. כאשר הגיעו ל'מרה' היו שם מים מרים שאינם ראויים לשתיה, והתלוננו כל העם על משה [ובכך לא נכשלו בנסיון שניסה אותם ה', כי היה ראוי להם לבקש ממשה בלשון יפה שיתפלל עליהם לה'], התפלל משה לה', וה' הורה לו להשליך עץ מר לתוך המים, ובדרך נס הומתקו ונעשו ראויים לשתיה. בהיותם במרה ניתנו להם מספר פרשיות מהתורה כדי שיעסקו בה, פרשת שבת, פרה אדומה ומקצת מדיני ממונות. משם נסעו לאילים, ושם מצאו שתים עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים.
- ירידת המן: מאילים נסעו ישראל למדבר סין, והגיעו לשם בט"ו באייר, כחודש לאחר יציאתם ממצרים, ובאותו יום סיימו לאכול את המזון שהוציאו איתם ממצרים, והתלוננו על משה ואהרן שהוציאום מארץ מצרים למדבר, למות ברעב. אמנם באותו יום אמר ה' למשה שמעתה והלאה ירד לכל ישראל לחם מהשמים, בכל יום לצורך אותו יום, וביום שישי תרד כמות כפולה לכל אחד, גם עבור השבת, והיה בכך נסיון עבור ישראל, לראות אם יקיימו את המצוות התלויות בו – שלא להותיר מיום אחד למחרת, ושלא יצאו בשבת ללקוט ממנו. ובנוסף לכך נתן להם ה' בכל ערב בשר, על ידי שהגיעו למחנה ישראל במדבר מין עוף שמן ששמו 'שליו'.
המן היה כמין זרע גד עגול, בצבע לבן, וטעמו כטעמו של בצק המטוגן בדבש, וכאשר ראו אותו ישראל לראשונה לא ידעו מה שמו וכינו אותו 'מן', מלשון הכנת מזון, ונצטוו על ידי משה בשם ה' שכל אחד יטול שיעור עומר לכל אחד מבני ביתו, וגם אלו שנטלו יותר או פחות מעומר – כשהגיעו לביתם ומדדו ראו שהגיע לכל אחד שיעור עומר בדיוק. כמו כן נצטוו ישראל שלא להותיר מהמן של יום אחד ליום אחר, אך דתן ואבירם לא שמעו בקול משה והותירו, והמן שברשותם הבאיש והתליע. אמנם ביום שישי – בו נצטוו להשאיר עומר אחד לשבת – לא התקלקל המן שברשות ישראל, ואכלוהו בשבת. ואף שנצטוו שלא לצאת ללקוט מן בשבת, עברו דתן ואבירם על ציווי משה ויצאו ללקוט. ומן זה ירד לבני ישראל כל אותם ארבעים שנה שהיו במדבר, עד שהגיעו לארץ ישראל.
לאחר זמן, כאשר נבנה המשכן, ציוה ה' את משה ליטול עומר מהמן ולהניחו בכלי של חרס למשמרת לדורות הבאים, שיראו את הלחם שהוריד ה' מהשמים לישראל כשהיו במדבר, והניחוהו לפני ארון הברית שבקדש הקדשים.
- בקיעת הצור: כאשר נסעו ישראל ממדבר סין הגיעו לרפידים, ושם שוב לא היו מים לעם לשתות, ורבו העם עם משה ודרשו ממנו שיתן להם מים, ואילו משה הזהירם שלא ינסו את ה', ומשה התפלל לה', וציוהו ה' ליטול את המטה, וללכת עם זקני ישראל אל ה'צור', סלע קשה שבהר חורב, ולהכות את הצור במטה, ועל ידי זה ייצאו ממנו מים רבים. עשה כן משה לעיני הזקנים, וכל העם שתו מהמים, אך המקום עצמו נקרא 'מסה ומריבה', על שם הנסיון והריב שעשו ישראל עם ה'.
- מלחמת עמלק: בזמן שהיו ישראל ברפידים בא עמלק להלחם עמהם, ומשה ציוה על יהושע לבחור אנשים הראויים לכך, ולצאת עמהם מענני הכבוד כדי להלחם בעמלק. ומשה, אהרן וחור [בנה של מרים הנביאה] עלו לראש הגבעה, וכאשר הרים משה ידיו כלפי מעלה היו ישראל משעבדים את ליבם לה' והיו מנצחים, אך כאשר הניח את ידיו היו העמלקים מתגברים, וכיון שהיו ידיו של משה כבדות, הביאו אבן שישב עליה [אך לא ישב על כר או כסת, כיון שהיו ישראל בצרה, השתתף בצערם], ואהרן וחור תמכו בשתי ידיו, וכך פרש משה ידיו בתפילה עד סוף היום. ובמלחמה זו הרג יהושע את כל הגיבורים של עמלק, ונשארו רק החלשים שבהם.
ציוה ה' על משה לכתוב דבר זה לזכרון, שבא עמלק להלחם בישראל לפני כל האומות, וציוהו לומר דברים אלו ליהושע, העתיד להכניס את ישראל לארץ, שיצווה על ישראל להשיב לעמלק כגמולו, כי חפץ ה' למחות את שמו של עמלק מהעולם. בנה שם משה מזבח לזכר הנס שעשה להם ה', ואמר שיד ה' הורמה בשבועה שתהיה לו מלחמה ואיבה לעולם עם עמלק, ורק כשימחה שמו של עמלק מן העולם יהיה כסאו של ה' שלם, ושמו שלם.
"וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא"
(נחמיה ח ח)
