(140) שער התבונה, פרק טז

הג"ה. (וְנוּכַל לוֹמַר דְּזֶהוּ כַּוָּנַת הַכָּתוּב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". דְּלִכְאוֹרָה, הֲלֹא זוֹכֶה גַּם לָעוֹלָם הַבָּא עֲבוּר זוֹ, כַּכָּתוּב: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים" וְגוֹ', דְּהַכַּוָּנָה לְחַיֵּי הַנֶּצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַמְפָרְשִׁים. אֲבָל לְפִי דְּבָרֵינוּ נִיחָא, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁשּׁוֹמֵר עַצְמוֹ תָּמִיד אַף בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא סָפֵק לוֹ, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה בְּדִבּוּרוֹ מִצְוָה, מִכָּל מָקוֹם הוּא שׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִצַּד שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר לוֹ. וְלָזֶה אָמַר הַכָּתוּב דְּהַדִּין עִמּוֹ, שֶׁעַל כָּל פָּנִים יִנָּצֵל בָּזֶה בְּוַדַּאי מִצָּרַת הַגֵּיהִנֹּם וְכַנַּ"ל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִם יַעֲשֶׂה בְּהִפּוּךְ, יוּכַל לִהְיוֹת שֶׁתַּחַת שֶׁהוּא מְקַוֶּה לְהִכָּנֵס לְגַן עֵדֶן בִּשְׁבִיל זֶה, יָבוֹא בַּגֵּיהִנֹּם עַל יְדֵי זֶה, אִם יִתְבָּרֵר שֶׁאֵין הַדִּין עִמּוֹ).

הִנֵּה עַד הֵנָּה בֵּאַרְנוּ אֶת הַסִּימָן "כ"ל גיהנ"ם" וְהֵם הָעִנְיָנִים הָרָעִים, אֲשֶׁר עַל יְדֵיהֶן רָגִיל הָאָדָם לְהִשְׁתָּרֵשׁ בְּאִסּוּר לָשׁוֹן הָרָע. עַל כֵּן הָאָדָם, שֶׁרוֹצֶה לְרַפְּאוֹת אֶת נַפְשׁוֹ מִמַּחֲלָה הַקָּשָׁה הַזּוֹ, שֶׁהֻרְגַּל בָּהּ מִזְּמַן גָּדוֹל, תְּחִלַּת הַכֹּל יִבְדֹּק בְּנַפְשׁוֹ, אֵיזֶה מִדָּה רָעָה גָּרְמָה לוֹ זֶה, וִישָׁרְשֶׁנָּה מֵאִתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל לְרַפְּאוֹת אֶת נַפְשׁוֹ מְעַט מְעַט בְּהֶרְגֵּל הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, אֲשֶׁר זָכַרְנוּ עִנְיָנָם בַּפְּרָקים הַקּוֹדְמִים.