מסכת אהלות, פרק יג, משנה ו

משנה ו: אֵלּוּ שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִים. אֵין הָעֶצֶם מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת, וְלֹא בָשָׂר עַל יְדֵי בָשָׂר, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַמֵּת, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְלֹא כָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְלֹא כַבֵּיצָה אֳכָלִים, וְלֹא תְבוּאָה שֶׁבַּחַלּוֹנוֹת, וְלֹא כָכַי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחִשַּׁב עָלֶיהָ, וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשַּׁב עָלֶיהָ וְהִכְשִׁירָהּ, וְלֹא הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִים, וְלֹא לְבֵנָה מִבֵּית הַפְּרָס, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַלְּבֵנָה מְמַעֶטֶת, מִפְּנֵי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר. זֶה הַכְּלָל, הַטָּהוֹר מְמַעֵט, וְהַטָּמֵא אֵינוֹ מְמַעֵט:

משנה ו: עתה מבארת המשנה מה הם הדברים שאף אם הונחו בחלון שגודלו טפח על טפח אינם מונעים את הטומאה מלצאת דרכו. אֵלּוּ דברים שֶׁאֵינָן מְמַעֲטִים את שיעורו של החלון ואינם חוצצים כנגד הטומאה שבבית, אֵין הָעֶצֶם של המת, אף שהיא קטנה משיעור כעדשה ואינה טמאה מְמַעֵט עַל יְדֵי עֲצָמוֹת שבבית, ולכן אם היה בבית רובע קב עצמות, ובחלון היתה עצם קטנה, אינה מונעת מהטומאה מלצאת דרך אותו חלון, כיון שהיא מאותו מין טומאה שבבית הרי היא מצטרפת לטומאה זו ואינה חוצצת כנגדה, וְלֹא בָשָׂר מהמת בשיעור קטן מכזית, אף שאין בו שיעור טומאה מצד עצמו, עַל יְדֵי טומאה הבאה מחמת כזית בָשָׂר הנמצאת בבית, כיון שהוא מאותו מין טומאה, אינו חוצץ.

עתה מבארת המשנה שדברים שיש בהם שיעור טומאה מצד עצמם אינם ממעטים את שיעור פתח החלון ואינם חוצצים כנגד הטומאה שבתוך הבית, אפילו שאין הם מאותו מין טומאה שבבית, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַמֵּת הנמצא בחלון חוצץ כנגד טומאה שיש בבית, אף אם היא ממין אחר, כגון רובע קב עצמות, וְלֹא כַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְלֹא כָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ, וְלֹא כַבֵּיצָה אֳכָלִים שהוכשרו לקבל טומאה, וְלֹא תְבוּאָה שֶׁהשרישה בַּחַלּוֹנוֹת, שכיון שהיא מקלקלת את הכותל הרי היא עומדת להתלש, ואינה חוצצת, וְלֹא כָכַי – קורי עכביש שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ, וְלֹא נִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר שֶׁחִשַּׁב עָלֶיהָ לאכילת אדם, שהיא מקבלת טומאה, וְלֹא נִבְלַת עוֹף הַטָּמֵא שֶׁחִשַּׁב עָלֶיהָ לאכילת אדם וְגם הִכְשִׁירָהּ לקבל טומאה על ידי מגע אחד משבעה משקים, וְלֹא הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב הַמְנֻגָּעִים – חוטי שתי או חוטי ערב שיש בהם נגע המטמא אותם, וְלֹא לְבֵנָה העשויה מטיט שנעשה מעפר הבא מִבֵּית הַפְּרָס, והיינו משדה שנחרש בה קבר, שחוששים שמעורב בה עצם כשעורה, שהיא מרבל טומאה, ודין זה של לבנה מבית הפרס הוא כדִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים חולקים על דין זה ואוֹמְרִים, הַלְּבֵנָה מְמַעֶטֶת, מִפְּנֵי שֶׁעֲפָרָהּ טָהוֹר, ורק העצם המעורבת בה טמאה. מסיימת המשנה ואומרת, זֶה הַכְּלָל, כל הדבר הַטָּהוֹר המונח בחלון, מְמַעֵט, ואם על ידו התמעט חלל החלון משיעור טפח על טפח הרי הוא חוצץ כנגד הטומאה שלא תצא מאותו פתח, וְכל הדבר הַטָּמֵא אֵינוֹ מְמַעֵט, אלא אף אם מחמתו התמעט חלל החלון מטפח על טפח, הטומאה בוקעת דרך החלון כאילו היה בו חלל טפח על טפח.