הפטרת פרשת זכור – תצוה

בשבת זו קוראים פרשת 'זכור את אשר עשה לך עמלק', ומפטירים בפרשה זו, בה מסופר על מלחמת שאול בעמלק:

ספר שמואל, פרק טו (א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל, והציווי אשר אני עומד לצוותך בשם ה' הוא חלק מתפקידיך כמלך, וְלכן עַתָּה שְׁמַע היטב לְקוֹל דִּבְרֵי ה' [וכוונתו, כי כאשר יחטא המלך בחטא פרטי, לא ייענש כל כך כפי שייענש אם יחטא בחטא הנוגע לעיקר מלכותו, ומחמת כן מלכים אחרים שחטאו בחטאים פרטיים לא נלקחה מהם מלכותם, אלא חזרו בתשובה ונסלח להם, ואילו שאול, שחטא בדבר שהוא חלק מעיקרי מלכותו, נלקחה ממנו המלכות כעונש על כך]. (ב) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, פָּקַדְתִּי – עתה אני רוצה לפקוד ולהעניש אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם. [ואמנם היו עוד עמים אשר נלחמו בישראל בצאתם ממצרים, אך חטא עמלק היה גדול מהם, וכנרמז בפסוקים שבתורה העוסקים בענין זה: זכור את אשר עשה לך עמלך בדרך – נלחם בך בהיותך בדרך, ולא היית יושב במדינה, שהיה יכול לתרץ שרצונו היה לכבוש את המדינה מידך לצורך עצמו, בצאתכם ממצרים, ולא הייתם קרובים כלל לגבול ארצו, שהיה יכול לתרץ שפחד שתלחמו בארצו, אשר קרך בדרך – נלחם בך דרך מקרה, בלא שיהיה לו דין ודברים עמך, או איזו מריבה ישנה, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע – נלחם באנשים החלשים שביניכם, כך שלא יכל לומר שכוונתו היתה להראות את גבורתו במלחמה, ולא ירא אלהים – ולא היה עמלק ירא ה', שיוכל לומר שהיתה זו מלחמת דת, מחמת שחשב שכן הוא רצון ה', שהרי עמלק עצמם לא יראו כלל מה', אלא היתה זו מלחמה של כפירה בה', לאחר שכל האומות שמעו על ניסי יציאת מצרים, ורצה עמלק להראות שאינו פוחד להלחם בישראל]. (ג) עַתָּה, לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק, וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ – את כל ממונו תחרימו, ולא תהנו ממנו, וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו – על הנפשות, וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר. (ד) וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם – אסף את העם על ידי שהשמיע להם את נבואת וציווי שמואל, וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים – מנה אותם על ידי שכל אחד נטל טלה מצאן המלך, והכניסו למקום מסוים, ועל ידי זה ידע את מניינם, כי אסור למנות את ישראל ממש, והיו מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי – חיילים ההולכים ברגליהם להלחם, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה, שמחמת חשיבותם היו אנשי יהודה נימנים תמיד בפני עצמם. (ה) וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק, ומאחר ואין דרך המלכים להלחם ללא סיבה, וַיָּרֶב עם עמלק בַּנָּחַל, שאמר שאול שהנחל שייך לישראל, ועמלק רבו עמו על זה, עד שעל ידי כך פרצה המלחמה [ודבר זה היה שלא כהוגן, כי מאחר וציוהו ה' להלחם בעמלק, היה לו לקיים את הציווי כפשוטו, ולא לחפש סיבות אחרות להלחם בהם]. (ו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי, שהם היו בני יתרו, והיו רועים את צאנם באותו מקום, לְכוּ, סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי, פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ – כדי שלא אהרוג אותך יחד עם עמלק, וְאַתָּה הרי עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, בהיפך מהנהגת עמלק, ואין ראוי שתיהרג יחד עמו, וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק. (ז) וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק, מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם. (ח) וַיִּתְפֹּשׂ שאול אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי, ולא הרגו, וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים [-הרג] לְפִי חָרֶב. (ט) וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג, וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, וְהַמִּשְׁנִים – ואף על השניים, הפחות טובים, וְעַל הַכָּרִים, שהם הצאן השמנים, וגם הם שניים בחשיבותם, וְעַל כָּל הַטּוֹב, וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם, וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס – ורק את הצאן והבקר הפחותים והגרועים ביותר, אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ. [לשון 'חמלה' האמורה בכל מקום אינה בהרגשת הלב, אלא במחשבה, ואף כאן כוונת הפסוק שחשב שאול וחשבו העם שאין ראוי והגון להרוג את אגג ואת מיטב הצאן והבקר, ובזה חטאו נגד ציווי ה' בפי שמואל שיעשו כן, והיה להם להבין שאם ציוה על כך ה' בודאי זהו הדבר ההגון והנכון לעשות. ואין זה כלשון 'רחמים' ו'חוסה' אשר הם תארים להרגשות הלב, ובזה לא נצטוו, כי היו רשאים להרגיש רחמים בהריגת ילדים קטנים וכדומה, אלא חטאם היה בכך ש'חמלו' על אגג ועל הצאן, ובזה הראו כאילו מחשבתם נכונה יותר מציווי ה']. (י) מיד באותו היום באה נבואה אל שמואל בענין זה, וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר. (יא) נִחַמְתִּי – התחרטתי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי בכך שחשב מחשבות נגד ציווי ה' בפי שמואל, וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים למעשה, שהרי נצטווה להרוג את כל עמלק ובהמותיהם, והוא השאיר את אגג ואת מיטב הצאן והבקר. וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל – שמואל הצטער מאד על כך, וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה, בתפילה על שאול, שלא יפסיד את מלכותו. (יב) וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר, וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר, בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה, וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד – אות נצחון על גבורתו וידו החזקה, שניצח את עמלק, וַיִּסֹּב שאול וַיַּעֲבֹר מהכרמל, וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל. (יג) וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אל הגלגל, וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל, בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה', כלומר, תבורך על ידי ה' מפני שקיימתי את הציווי שאמרת לי בשם ה', וכיון שהיית השליח לצוות אותי על כך, תקבל אף אתה ברכה מה'. (יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אל שאול, אם אכן קיימת את דבר ה', וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי, וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, האם מעמלק הם. (טו) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אל שמואל, מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, והתנצל על שלא קיים את דבר ה' להרוג את כל הבהמות של עמלק, משני פנים: א. אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר, ואין זה חטאי אלא חטא העם, ב. אף העם לא לקחו את הצאן והבקר לעצמם, אלא לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ, וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ [ומכך שאמר לשון 'חמלה', ולא 'ריחם העם' או 'חס העם' גילה שאף הוא חושב שאין זה מן הראוי להחרים הכל, וכפי שהתבאר לעיל (פסוק ט) בביאור לשון 'חמלה']. (טז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, כיון שיותר חמור מהחטא עצמו הוא מה שהאדם מכחיש את חטאו ומתנצל בדברים שאינם נכונים, הֶרֶף – הפסק לדבר, כי בכך אתה רק מגדיל את חטאך, וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה. וַיֹּאמֶר לוֹ שאול, דַּבֵּר. (יז) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אל שאול תשובה על שתי ההתנצלויות שאמר, א. מה שאמר ש'העם חמל' ולא הוא, השיב לו שמואל, הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, הרי באמת רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה, ולכן כל פעולה מתייחסת אליך. ואין לך לומר שהיית ירא מהעם, שהרי וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וכיון שמלכותך באה מכח ציווי ה' ולא מכח העם, אין לך להתיירא מפניהם כלל. (יח) ב. ומה שאמרת שחמלו העם על הבקר והצאן כדי להביאם קרבנות לה', הרי יש לך להתבונן בדבר, כי ככל שגדולה מעלת השולח, וככל שגדולה מעלת השליחות, כך יש לדקדק יותר בקיומה, והרי כאן היו שני הדברים, וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ – ה' הוא השולח אותך, ועליך לעשות דבריו בדיוק, וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם, כלומר, אף השליחות היא חשובה וגדולה, והיה עליך לקיימה בדקדוק, ובפרט שמצוה זו היתה תנאי למלכותך, וכמו שאמר לו שמואל בתחילת ציווי זה על מלחמת עמלק 'אותי שלח ה' למשחך למלך על עמו על ישראל, ועתה שמע לקול דברי ה". ועוד, ככל שגדולה מעלת השליח, כך גדול החיוב לדקדק בקיום השליחות, וכאן שהשליח הוא מלך ישראל, ודאי חובה עליו לקיים את המצוה בשלימות, כפי שנצטווה. (יט) וכנגד זה שהיה ראוי לך לדקדק היטב בקיום מצוה זו, הנה חטאת חטא משולש: א. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה', כלומר, אין זה כציווי של בשר ודם, שהעיקר הוא לקיים את תכלית רצונו, אף אם לא מתקיימים כל הפרטים שאמר, אלא כאן המצוה היא לשמוע 'בקול ה", שבזה אין די בקיום התכלית, שהיא נצחון במלחמה, אלא גם פרטי הציווי חייבים להתקיים, ואם אינך מקיים הכל הרי זה כאילו לא עשית כלום. ב. וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל, וזה חסרון גדול, שבעבור תאוות יצר חמדת הרכוש עברת על דבר ה'. ג. וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה', כלומר, אין זה כציווי בשר ודם, שאם קיים אדם חלק מהציווי יש לו גם כן שכר מסוים, למרות שלא קיים הכל, אלא מצוות ה' שלא נעשתה בשלימות הרי היא עבירה, וכמו שהמטיל שתי ציציות בבגדיו במקום ארבעה אינו מקיים 'חצי מצוה', אלא עושה עבירה גמורה, כך גם כאן עשיית חלק מציווי ה' וביטול חלקו, הרי זו עשיית הרע בעיני ה'. (כ) אמנם שאול לא קיבל את הדברים, והתווכח עמו, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל, אין דבריך נכונים, אלא אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה', ונהגתי אף בפרטי המצוה כפי שהצטוותי, וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה'. וגם את
תכלית המצוה קיימתי, וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, שזה אות הנצחון, להביא את מלך האויב חי כדי להורגו בארץ ישראל, וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי, שזו היתה תכלית המצוה. (כא) ועל מה שלא הרגו את הצאן והבקר הטובים חזר שאול והתנצל כבתחילה, וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר, ואין החטא מתייחס אלי אלא לעם, ועוד, שעשו כן כיון שהיה זה רֵאשִׁית הַחֵרֶם, הראוי לה', ולקחוהו כדי לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל. (כב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אל שאול, הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים – וכי ה' רוצה את הקרבנות כמטרה בפני עצמם, והרי אין הדבר כן, אלא המעלה של הקרבנות היא כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' – שאנו מראים בכך שאנו שומעים בקול ה' שציונו על הקרבת הקרבנות, הִנֵּה יש לך להבין מכך ששְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב – השמיעה בקול ה' טובה ומעולה מהקרבן עצמו, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים – וההקשבה לקול ה' מעולה מהקטרת חלבי הקרבנות על המזבח, ואם כן טעות היא להמרות את פי ה' כדי להביא קרבנות. (כג) עתה הוסיף שמואל להוכיחו על כך שהתווכח וסירב להודות בחטאו, כִּי חַטַּאת קֶסֶם, מֶרִי, כלומר, חטא זה של המרי והסירוב לשמוע בקול ה', הוא כחטא הקוסמים, שאינם תמימים עם ה' אלא פונים לידיעת העתידות מצד אחר, וזהו עוונך הראשון, שלא קיימת את ציווי ה' במלחמת עמלק, וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר – ואילו ההפצרה וההתחזקות בדעתך לומר שלא חטאת, הרי זה כעוון ה'תרפים', שזו עבודה זרה, הרי שבכך הוספת עוון על חטאך, וגדול חטאך מנשוא, ולכן, יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ, ובעוון זה תסור ממך מלכותך. (כד) עתה הכיר שאול בגודל חטאו, והתוודה על כך, וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל, חָטָאתִי, כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ, אך עדיין הוסיף להתנצל על סיבת החטא, כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם. (כה) וְעַתָּה, מאחר ויש לי התנצלות על חטא זה, שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי על שעברתי על דבריך, וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה', ואבקש לפניו מחילה וסליחה על שעברתי על דבריו. (כו) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל, לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ, כיון שהתנצלות זו שיראת מהעם אינה מועילה אצל מלך ישראל, שמלכותו ניתנה לו מהשמים ואין לו לפחד מפני העם, כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה', וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל [כלומר, גם אם התנצלותך נכונה מצד הנהגת מלך סתם, הרי אצל מלך ישראל אין זו התנצלות נכונה, ולכן הוסיף לו כאן את הלשון 'מהיות מלך על ישראל', לעומת פסוק כ"ג בו אמר לו רק 'וימאסך ממלך']. (כז) וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת, וַיַּחֲזֵק שמואל בִּכְנַף מְעִילוֹ, וַיִּקָּרַע [ונחלקו חז"ל האם נקרע מעילו של שמואל או מעילו של שאול]. (כח) וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל, אף שבדרך כלל גזירה רעה הנאמרת על ידי נביא יכולה להתבטל על ידי שיחזור האדם בתשובה, כאן יש שני טעמים לכך שלא תתבטל הגזירה: א. כאשר נעשה מעשה יחד עם הנבואה, הרי זה גזר דין שאינו מתבטל, ואף מעשה זה של קריעת המעיל מוכיח כי קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם, כלומר, אין זו רק נבואה על העתיד, אלא כאילו כבר נעשה הדבר היום, ואינו יכול להתבטל עוד, ב. וּנְתָנָהּ – יתן ה' את המלכות לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ, וכיון שביחס אליו זו גזירה טובה, שאינה מתבטלת, ממילא אף ביחס אליך לא תתבטל הגזירה, ולא תחזור אליך המלכות, ולכן מיד סרה מעל שאול רוח ה' והוד מלכותו, ולאחר זמן התקיים הייעוד הטוב וניתנה המלכות לדוד. (כט) הוסיף שמואל ואמר לשאול, אל תחשוב כי דרך ה' כדרך בני אדם, שמגזמים בדבריהם לומר דברים שאינם מתכוונים אליהם כלל, או שאומרים דברים ואחר כך מתחרטים עליהם, וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל – ה' שהוא נצחי, לֹא יְשַׁקֵּר בדבריו, וְלֹא יִנָּחֵם – ולא יתחרט על דבריו, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם, ועל כן בודאי יתקיים הדבר, שתינטל מלכותך. (ל) עתה הכיר שאול בחטא ובעונשו, וַיֹּאמֶר שאול, חָטָאתִי, ואף שלא תבא עימי להשתחוות לה' לשם בקשת כפרה, מכל מקום עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ, מפני הכבוד. ולדבר זה הסכים שמואל, (לא) וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל, וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה'. (לב) עתה בא שמואל להשלים את הכרתת עמלק, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק, וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת, וַיֹּאמֶר אֲגָג, אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת – עתה יסור ממני הדבר שהוא תמורת המוות ['מר' מלשון תמורה, כמו 'לא ימיר'], והוא החיים של השפלה בשבי האויב, כי גיבורי המלחמה יעדיפו את המוות מחיי בזיון אצל אויביהם, ולכן שמח אגג על כך שהורגים אותו, ולא משאירים אותו בחיי בזיון ושפלות. (לג) וַיֹּאמֶר לו שְׁמוּאֵל, אמנם היה ראוי להשאירך בחיים, כאשר בכך יהיה צערך גדול יותר, אך כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ – כפי שגרמת בחרבך לאמהות שייהרגו בניהם, כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ, והיא הרי היתה מעדיפה שתישאר בחיים, וכדי לקיים עונש זה של מידה כנגד מידה, ראוי להורגך, וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל. (לד) וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, אל ביתו, וְשָׁאוּל עָלָה אֶל בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל: