פרשה מבוארת – ויקרא

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" (ויקרא פרק א, ב)

שאלה: כיון שפרשה זו עוסקת בדיני הקרבנות, מדוע לא נאמר בתחילתה 'צו את אהרן ואת בניו', כמו שנאמר בשאר פרשות הקרבנות.

תשובה: כיון שבני ישראל טרחו בהקמת המשכן, והיו מצפים ומייחלים שמשם תצא להם תורה והוראה כיצד לעבוד את ה', רצה ה' לכבדם שיהיה הדיבור הראשון בענין עבודת הקרבנות נאמר אליהם. (שאלה א).

"וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא פרק א, ה), "וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא פרק א, טו)

שאלות: א. מדוע בהקרבת בן הבקר לעולה נאמר קודם 'ושחט' ואחר כך 'והקריבו', ואילו בעולת העוף, שמליקתה זו היא שחיטתה, נאמר תחילה 'והקריבו' ואחר כך 'ומלק'. ב. מדוע שחיטה כשרה אפילו בזר, ואילו מליקה צריכה דוקא כהן.

תשובה: כיון ששחיטת הבהמה נעשית על ירך המזבח צפונה, רחוק מהמזבח עצמו, במקום שגם ישראל יכול להכנס לשם, לכן כשרה השחיטה בזר, ולכן תחילה שוחטים ואחר כך מקריבים את הקרבן אל המזבח. אבל בעולת העוף, שדמה מועט יש למולקה סמוך למזבח ממש, במקום שאין ישראל יכול להכנס, ולכן המליקה כשרה רק בכהן, ולכן נאמר תחילה 'והקריבו', ובהיות הכהן קרוב את המזבח יכול הוא למלוק את העוף ולמצות את דמו על המזבח. (שאלות ו-ז).

"וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'" (ויקרא פרק ב, ג)

שאלה: מדוע נאמר 'נותרת' בלשון נקבה, והרי בכל מקום נאמר 'נותר' בלשון זכר, כמו 'והנותר מבשר הזבח'.

תשובה: בכל מקום היה הנותר חלק מועט מהקרבן, כי אוכלי הקרבן משתדלים מאד שלא ישאר כלום למחרת, שאז צריכים לשורפו. אמנם כאן לאחר הקומץ הקרב על המזבח נשארת כמעט כל המנחה בשלימותה לאכילת הכהנים, ומכנה אותה בלשון 'נותרת', כאילו היא עיקר המנחה, שהיא לשון נקבה. (שאלה יא)

"כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'" (ויקרא פרק ב, יא)

שאלה: כיון שלא כתבה התורה בשום מקום שניתן להקריב דבש על גבי המזבח, מדוע הוצרכה להזהיר כאן שלא להקריבו, והרי פשוט הדבר, וכמו שלא הוצרכה התורה להזהיר שלא להקריב אווזים ותרנגולים על המזבח.

תשובה: לשון 'דבש 'האמורה כאן היא פירות מתוקים, וכיון שישנם שבעה מינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, והחטים והשעורים באים למנחה, והיין והשמן [-גפן וזית] באים לנסכים, היה ניתן לטעות ולומר שאף מהתאנים, הרימונים והתמרים נוכל להביא ולהקריב על המזבח, ולכן הזהירה התורה שלא להקריב שום דבר הבא ממתיקות הפירות וכדומה על המזבח, וכבר כללה בהם גם שאר הדברים שאינם משבעת המינים. (שאלה יב).

"וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה', חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ" (ויקרא פרק ג, טז-יז)

 שאלה: מדוע ציוה ה' שיגישו אל המזבח מהקרבנות דוקא את הַחֵלֶב והדם, הדם בזריקה והחלב בהקטרה, ואסרם באכילה על ישראל.

תשובות: א. לרמז על שתי ההנהגות של ה' בעולמו, והם מידת הדין הרמוזה בצבע האדום, והוא הדם, ומידת הרחמים הרמוזה בצבע הלבן, והוא החלב. ב. כיון שהבריאות והיופי של האדם הם הגורמים לו בדרך כלל לחטוא, והדם הוא סיבת הבריאות [ורתיחת הדם בימי הבחרות היא הגורמת לחטאים רבים], והחלב הוא סיבת היופי [כמו שנאמר 'וישמן ישורון ויבעט'], ציוה ה' שיקריבום אל המזבח, כדי לרמוז לאדם שיש לו לבטל את תאוותיו ואת הדברים המביאים אותו לידי חטא, וכאילו יקריב אותם לפני ה'. ג. לרמוז בכך שכשאין האדם יכול להקריב קרבן הרי התענית שהוא מתענה נחשבת כקרבן, וכמו שאמרו בגמרא שמיעוט חלבו ודמו של האדם על ידי התענית היא כהקרבתם על גבי המזבח. ד. כיון שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו', הרי שהחטא נרמז בצבע האדום, והסליחה והכפרה רמוזים בצבע הלבן, ציותה התורה להקריב את הדם האדום ואת החלב הלבן לרמוז שבהקרבת הקרבן יודה האדם על חטאיו לפני ה', ועל ידי זה יזכה לסליחתו, כמו נאמר 'אודה עלי פשעי לה', ואתה נשאת עוון חטאתי סלה', וכשם ש'מקריב' האדם את חטאו לפני ה' ומתוודה עליו, כך מאת ה' תצא הסליחה והמחילה, ורמוז הדבר בחלב הלבן המוקטר על גבי המזבח (שאלה טו).

"וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ" (ויקרא פרק ד, יג) "אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם" (ויקרא פרק ד, כב) "וְאִם נֶפֶשׁ אַחַת תֶּחֱטָא בִשְׁגָגָה מֵעַם הָאָרֶץ בַּעֲשֹׂתָהּ אַחַת מִמִּצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁם" (ויקרא פרק ד, כז)

שאלה: מדוע לגבי חטאם של הציבור נאמר 'ועשו אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה', וכן לגבי חטאו של המלך נאמר 'ועשה אחת מכל מצוות ה", ואילו לגבי חטאו של אדם יחיד נאמר 'אחת ממצוות ה", ללא לשון 'כל'.

תשובה: אדם רגיל אינו יכול לעבור על כל מצוות ה', שהרי אין כל המצוות נוהגות בכל אחד מישראל, וכגון אדם שהוא ישראל או לוי אינו יכול לעבור על מצוות כהונה וכדומה, ולכן נאמרה בו לשון 'ממצוות ה", והיינו מהמצוות הנוהגות בו. אמנם בחטאת הקהל, שזהו חטא שהסנהדרין טעו בהוראתם והורו דבר אסור, הרי הוראה זו יכולה להיות בכל אחת ממצוות התורה, ולכן נאמר בהם 'מכל מצוות ה", וכן המלך, בהיותו תקיף ואין מי שימנע ממנו לעשות כרצונו, יכול גם לעבור על מצוות הכהונה, וכמו שמצאנו בחלק ממלכי ישראל שנכנסו לבית המקדש להקטיר ולהקריב באיסור, וכן אפשר שיסוך עצמו בשמן המשחה, ולכן נאמר גם בו לשון 'ועשה אחת מכל מצוות ה". (שאלה כא)