שיעור מס' 6

מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב. וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר. וַיָּגָר שָׁם מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן. בִּמְתֵי מְעָט כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב. וַיְהִי שָׁם לְגוֹי מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים שָׁם. גָּדוֹל, עָצוּם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם. וָרָב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךָ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

מִתְּחִלָּה, עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, ומפרט בעל ההגדה איך מתחילה לא היה לאברהם אבינו כלום, לא ארץ להוריש, לא אמונה באלוקים, ולא בנים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם – הרי בדורות הראשונים, ישב שֵׁם בן נח וזרעו אחריו בעבר הנהר בארץ בבל, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, ולא היה להם חלק בארץ ישראל, והם, כלומר תרח ונחור, לא זכו עדיין לאמונה בה', וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים (אך הדורות שקדמו לתרח, האמינו בה' ועבדוהו), ובדרך הטבע היה אברהם גם הוא נגרר אחריהם ולומד ממעשיהם, וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר, כשהיה הוא ערירי בלא בנים, ובחר בו ה' וקירבו לעבודתו, וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, והרי זה חסד נוסף, שנתן לו ה' במתנה את ארץ ישראל, ועל אף שהיו אברהם ושרה בטבעם עקרים ואינם ראויים להוליד, עשה עמהם ה' נס וחסד, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ, ועל אף שנולדו לאברהם בנים רבים מהגר וקטורה, לא היו הם העיקר, אלא כקליפה המגינה על הלב והגזע, וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, שהוא היה העיקר בבניו של אברהם, ובו בחר ה', ואמנם גם יצחק ורבקה היו עקרים בטבעם, ועשה ה' חסד גם עמהם, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, ובתמורה לכך הרחיקו ה' מנחלת ארץ כנען שהוריש אברהם ליצחק, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו, שהיו כולם בחירי ה', ללא קליפה, אלא כולם יסודות האומה ועמודיה, יָרְדוּ מִצְרָיִם, וירידתם היתה מהטעם שיבואר להלן.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא – מבורך הוא ה', שאת אותה הבטחה שהבטיח לאברהם אבינו, שזרעו ינחלו את הארץ, לא נתן את קיום ההבטחה לישמעאל או לעשיו, אלא שמר את ההבטחה עבור ישראל, שהם יאכלו את פרי ההבטחה, והם יירשו את הארץ הטובה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, ברצונו לקיים את ההבטחה עבור עם ישראל, חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ – היה מחשב את זמן הקץ, מתי יגיע הזמן הראוי לכך, כדי לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, כאשר רצה אברהם לדעת מתי תתקיים הבטחת ה' לתת לו את ארץ ישראל, ושאל 'במה אדע כי אירשנה', כלומר, האם תתקיים ההבטחה אצל אברהם עצמו, או אצל זרעו, שֶׁנֶּאֱמַר בתשובת ה' לאברהם, וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, וענין הנבואה הזו, כי בדורו של אברהם לא האמינו האנשים בה', וגם אותם שהאמינו בקיומו של ה' לא האמינו בהשגחתו הפרטית על הברואים, וגילה ה' לאברהם שהדרך הראויה להשריש את האמונה בכל באי העולם היא על ידי זה שיעשה ה' אותות ומופתים גלויים בשמים ובארץ, והאמצעי לזה הוא על ידי שיובא עם אחד לארץ מצרים, שהיתה מרכז הכפירה והדעות הנפסדות, ואחר כך ישלח ה' נביא להוציא את האומה הזו ממצרים, ומלך מצרים לא יניח לו להוציאם, עד שיעשה אותות ומופתים ביד חזקה וזרוע נטויה, והעם הזה יקבל את תורת ה' וינחל את ארץ ישראל, ויפרסם את דבר ה' בקרב כל באי העולם. והיה זה חסד מעם ה' לקיים את השליחות הנשגבה הזו על ידי זרעו של אברהם, ולכן כששמע אברהם את הבשורה הזו לא התפלל למנוע את הדבר, כיון שלא היה זה עונש אלא חסד, שזכו ישראל להיות הכלי שעל ידו יתקדש שם ה' בעולם.

אחרי שנתן בעל ההגדה שבח לה' על כך ששמר את הבטחתו לעם ישראל, וקיים זאת בהוצאתם ממצרים והנחלת ארץ ישראל, מוסיף ואומר שהבטחה זו לא הסתיימה בירושת הארץ, אלא הועילה להם בכל הדורות.

וְאותה הבטחה, הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד – לא רק פרעה בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ הגויים ורוצים לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם, בזכות אותה הבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו, ושמרה לזרעו אחריו לעולם.

צֵא מענין זה של יציאת מצרים שאתה עוסק בו וּלְמַד את ענינו של לבן הארמי, וראה מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, אף על פי שלא עשה לו בפועל כלום, הרי הוא בעצמו אמר "יֶשׁ לְאֵל יָדִי לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד רָע", הרי שהיתה כוונתו להרע ליעקב ומשפחתו, לולא שה' מנעו מכך, וכוונתו היתה גרועה אפילו מכוונתו של פרעה, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, ואפילו כשרדף אחרי ישראל בים סוף לא היתה כוונתו להרוג את כולם, אלא להחזירם למצרים שיהיו עבדיו, וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שהרי כך אמר ליעקב, "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא", וכך גם מוכח מהכתובים, שֶׁנֶּאֱמַר, 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי – כוונתו של לבן הארמי היתה לאבד את אבינו יעקב, ולשון 'איבוד' כוללת את האב עצמו ואת כל זרעו, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל, עָצוּם וָרָב".

כיון שבפסוקים אלו הפותחים ב'ארמי אובד אבי' מתואר כל סדר ירידת ישראל למצרים ועלייתם לשם, והם הפסוקים שאומר כל אדם מישראל כשמביא את הביכורים לבית המקדש, בחר בעל ההגדה בפסוקים אלו לאומרם בלילה זה, בו אנו מצווים על סיפור יציאת מצרים, ולכן מביא הוא עתה את הפסוקים הללו, וכך נאמר שם (דברים כו): (ה) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: (ו) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: (ז) וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: (ח) וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים: וכיון שבפסוקים אלו נרמזו הענינים בקיצור, מבאר אותם בעל ההגדה על ידי הבאת פסוקים נוספים המאריכים בפרטי הדברים הנרמזים בפרשה זו של הבאת הביכורים:

'וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה', היה יעקב באותה שעה אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר – מוכרח לרדת על פי רצון ה', כי יעקב אבינו התיירא לרדת למצרים, וכאילו הקדוש ברוך הוא הכריחו לרדת לשם בסיבת יוסף בנו, כדי לקיים את הכוונה הראשונה שהתגלתה לאברהם אבינו, לגלות את ההשגחה הפרטית החופפת על עם ישראל, כאשר יוציאם ה' משם באותות ובמופתים.

'וַיָּגָר שָׁם', אין הכוונה לתאר את המצב לאחר שירדו למצרים, אלא את כוונת יעקב ובניו בשעת הירידה, ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ על דעת לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא לָגוּר שָׁם לזמן קצר ודרך מקרה, עד שיסתיימו שנות הרעב, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיֹאמְרוּ בני יעקב אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן', ובודאי לא שיקרו בדבריהם אל פרעה, אלא אמרו לו את האמת, שאין רצונם וכוונתם להשתקע במצרים, אלא לגור שם לזמן קצר, עד סיום שנות הרעב.

'בִּמְתֵי מְעָט', והיינו בשבעים נפש שהיו עם יעקב, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בדברי משה רבינו לישראל, 'בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרַיְמָה', כי היו אז מעוטים בכמותם, שהיו רק שבעים, ושפלים באיכותם, שהלכו להשתעבד תחת יד המצריים, וְעַתָּה שָׂמְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב', כי באותם שנים התרבו בכמותם ריבוי מופלג, והתעלו באיכותם עד שהגיעו למעלה העליונה, להיות לעם הנבחר על ידי ה'.

'וַיְהִי שָׁם לְגוֹי', ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים – מסומנים ומובדלים שָׁם, כי היו שונים מהמצריים בכל ענייניהם ומנהגיהם, ולשון 'גוי' מוכיחה שתמיד היו ישראל נחשבים כאומה בפני עצמה, ולא התערבו במצריים ולא נטמעו בהם, כפי שקורה בדרך כלל לאומה הבאה לזמן רב לגור בארץ אחרת.

'גָּדוֹל' – גדלו ישראל בכמות, וזהו פלא גדול, כי על אף שלא התערבו בהם אחרים ולא נוספו עליהם אנשים מאומות אחרות, בכל זאת התרבו ישראל ריבוי עצום ובלתי טבעי, 'עָצוּם' – היו חזקים בכוחם, ואף על פי שהיו נולדים ששה ששה יחד, ובדרך כלל תאומים הם חלשים כיון שכל אחד מקבל רק חלק מכח האם, וכל שכן כשנולדים ששה יחד, בכל זאת היו כולם חזקים בגופם. והראיה לשלשת הדברים הללו (שהיו מובדלים, שהיו מרובים ושהיו חזקים) כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר, 'וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (והיינו שהיו ניכרים כ'בני ישראל' ולא נטמעו במצרים) פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ, וזו לשון ריבוי לא טבעי, וַיִרְבּוּ בגובה קומתם וַיַעַצְמוּ בכח גופם בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם'.

עתה מוסיף בעל ההגדה דרשה נוספת, כי בדרך הטבע הילדים צריכים שמירה יתירה מפני מחלות וסכנות התוקפות אותם, ואם אין ההורים מגדלים אותם כראוי בזהירות ובהגנה, מתים רבים מהם, אמנם במצרים לא היה הדבר כן, כיון שמחמת תוקף השעבוד והצרות לא היו ההורים פנויים להשגיח כראוי על ילדיהם ולגדלם: 'וָרָב' ואף על פי כן התרבו ילדי היהודים בהשגחת ה' ובחמלתו עליהם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר, רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, שהיו הילדים גדלים כעשב השדה, הצומח מעצמו ללא טיפול אדם, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים – בקישוטים יפים, כי היו הילדים גדלים מעצמם ביופיים ובמידותיהם הטובות בלא שיחנכו ויגדלו אותם, אלא נולדו מעצמם בשלימות הראויה, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ, וזהו משל על שלימות הגוף ותיקון המידות, וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה – אך היו עדיין ללא תורה ומוסר, שהם המשלימים את האדם. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, כיון שלא קיבלו את התורה ולא היו להם מצוות שעל ידם יזכו לגאולה, לכן ניתנו להם שתי מצוות, דם פסח ודם ברית מילה, ובזכותם נגאלו.