(184) שער התורה, פרק ו

פרק ו: גַּם זֶה מֵעִנְיַן גֹּדֶל הַחִיּוּב לְהַחֲזִיק הַתּוֹרָה.

וְכָל זֶה דִּבַּרְנוּ בְּעִנְיַן הַסְפָּקַת צָרְכֵי אֲנָשִׁים בְּנֵי תּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַיְכֹלֶת בְּיָדָם לַעֲסֹק בְּתוֹרַת ה'. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁמִּצְוָה רַבָּה הִיא בְּכָל עִיר וְעִיר, לְמִי שֶׁהַיְכֹלֶת בְּיָדוֹ, לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲמִיד יְשִׁיבוֹת שֶׁל תּוֹרָה לִנְעָרִים, שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִכְלַל לוֹמְדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּמּוֹט הַתּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁאִם אֵין גְּדָיִים אֵין תְּיָשִׁים. וְכָל שֶׁכֵּן בִּזְמַנֵּנוּ, שֶׁקֶּרֶן הַתּוֹרָה יָרְדָה, בַּעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, כִּמְעַט עַד לֶעָפָר, כַּמָּה צָרִיךְ לְהַחֲזִיק בָּהּ שֶׁלֹּא תִּתְמוֹטֵט, חַס ' וְשָׁלוֹם, לְגַמְרֵי.

וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, אָנוּ רוֹאִין בְּעֵינֵינוּ, שֶׁיֵּשׁ הַרְבֵּה נְעָרִים, שֶׁהָיוּ יְכוֹלִים לִהְיוֹת מוֹרֵי הוֹרָאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וּמִפְּאַת שֶׁאֵין לָהֶם מְלַמֵּד, נִשְׁאָרִים עַמֵּי הָאָרֶץ גְּמוּרִים, וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁיּוֹצְאִים עַל יְדֵי זֶה לְתַרְבּוּת רָעָה גַּם כֵּן. וְאַף אוֹתָן עֲיָרוֹת, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְשִׁיבוֹת, הֵם הוֹלְכִים וּמִתְדַּלְדְּלִים, שֶׁלֹּא יִמָּצֵא מִי שֶׁיַּחֲזִיק אוֹתָם כָּרָאוּי בְּהַסְפָּקַת צָרְכֵיהֶם. אוֹי לְעֵינֵינוּ שֶׁכָּךְ רוֹאוֹת, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב לִמְצֹא מָזוֹר וָתֶרֶף לָזֶה, שֶׁלֹּא תָּפוּג תּוֹרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וּמַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁיִּתְבַּע מִמֶּנּוּ עֶלְבּוֹנָהּ שֶׁל תּוֹרָה?