263. חנופה (ד)

כָּל מִי שֶׁהוּא רָשָׁע הָעוֹבֵר עֲבֵרוֹת בְּיַד רָמָה וּבְפַרְהֶסְיָא, אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּפָנָיו, וְאַף אִם אֵין הָאָדָם יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, לְפָחוֹת יִבְרַח מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִשָּׂא פָּנָיו, וְלֹא יַחְלֹק לוֹ כָּבוֹד, וְלֹא יִרְצֶה לֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יִהְיֶה מָאוּס בְּעֵינָיו. וְאַף שֶׁרוֹאֶה הָאָדָם שֶׁרַבִּים הָאֲנָשִׁים הַמַּחְנִיפִים לָרְשָׁעִים, לֹא יִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת, אֶלָּא יִתְגַּבֵּר כַּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רַק אֶת הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה', גַּם אִם אֵין הַנְהָגָתוֹ נִרְאֵית בְּעֵינֵי בְּנֵי אָדָם חַסְרֵי מַדָּע, וִיכַלְכֵּל דְּבָרָיו בְּמִשְׁפָּט עַל פִּי הַתּוֹרָה, וְה' יִהְיֶה לוֹ לְעֶזְרָה.