פרשה מבוארת – בהר, בחוקותי

פרשת בהר

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'". (ויקרא כה א-ב)

שאלה: מה ענין שמיטה לענין הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני, ומדוע דוקא במצוה זו כתבה התורה שנאמרה בהר סיני.

תשובה: משה רבינו קיבל בהר סיני את כל המצוות, כלליהם ופרטיהם ודקדוקיהם, אך לא לימד אותם לישראל כולם בבת אחת, כי כאשר ירד מן ההר עם הלוחות הראשונים וראה את העגל והמחולות, שבר את הלוחות, והתעסק במשפטי החוטאים, ואחר כך בבקשת הסליחה והמחילה מה' לכל ישראל, וקבלת הלוחות השניות. והדבר הראשון שציוה אותם אחרי שסלח להם ה' היה מעשה המשכן, ואז נצטווה משה רבינו על עניני המשכן, והיינו הקרבנות, ומשיחת הכהנים, והזהרת שמירת הטהרה, ובכלל זה בעלי החיים המותרים באכילה, והזהירות מהדברים הטמאים שהנוגע בהם לא יכנס למקדש. וכן עניני קרבנות יולדת, ומצורע, וטומאת זב, שכל זה הוא מהאזהרות שלא יכנסו הטמאים למשכן ה', וכן עבודת יום הכפורים שהיא גם כן ממשפט המקדש וקדושתו. וכן ציוה שהרוצה לאכול בשר יביאהו אל פתח אהל מועד להקריבו שם. ואחר כך ציוה על ישראל להתרחק מאיסורי עריות ואיסורי עבודה זרה, שהם מצוות המיוחדות לטהרת האומה בכללותה, שיהיו ראויים לבוא למשכן ה', והבטיח להם שבזכות שמירת המצוות הללו ישכנו בארצם לבטח. ולבסוף ציוה על הכהנים, משרתי ה', שישמרו מטומאת מת, ולא יגשו לעבודת ה' בעלי מומים, והזהיר את ישראל על מועדי ה' ששמירתם הוא כבוד ישראל וכבוד ה', ועל הדלקת הנרות במשכן והנחת לחם הפנים תמיד. ומצוות אלו הצטוה משה רבינו מאהל מועד לאומרם לישראל, כמו שנאמר בתחילת הספר  "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר", ואחרי שהשלים את כל הפרשות והמצוות הנוגעות לעניני המשכן וקדושתו, חזר משה רבינו לומר להם את שאר המצוות שהצטווה בהר סיני, שעד עתה לא לימדם לישראל, ולכן חזר וכתב כאן, לפני מצוות השמיטה, שהמצוות שיאמר עתה אינם שייכים למשכן ה' אלא הם המצוות הכלליות שהצטווה בהיותו בהר סיני בארבעים היום הראשונים, והם נאמרו לו כבר בהר סיני לאומרם לישראל (שאלה א).

"וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר" (ויקרא כה ד) "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם" (ויקרא כה י)

שאלות: א. אם מצוות השמיטה והיובל הם ממין אחד ומטעם אחד, מדוע לגבי שמיטה כתבה התורה לשון 'שבת' שבע פעמים, ואילו לגבי יובל לא נאמרה לשון שבת אפילו פעם אחת. ב. מדוע בתחילת שנת היובל תקעו בשופר, ובשמיטה לא תקעו. ג. מדוע בשנת היובל נאמרה לשון 'קדושה', ואילו בשמיטה לא נאמרה לשון זו.

תשובה: שני חסדים גדולים עשה ה' בעולמו, א. בריאת העולם, ב. נתינת התורה לישראל. וציוה ה' שינהגו ישראל בארצם בשני דברים המזכירים ורומזים לכך, השמיטה רומזת לששת ימי בריאת העולם, ובשביעת שבת ה' וינפש, ולכן מכונה השמיטה בלשון 'שבת הארץ', ונכתבה לשון 'שבת' שבע פעמים, לרמוז לשבע השמיטות שיש בכל יובל. אמנם היובל מרמז על מתן תורה, שניתנה ביום החמישים לצאת בני ישראל ממצרים, והיובל הוא בשנה החמישים. וכפי שבמתן תורה היה קול שופר, כך תוקעים בשופר בתחילת שנת היובל. וכיון שבמתן תורה ציוה ה' על משה "לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם" כך נאמרה לשון קדושה בשנת היובל (שאלות ג,ד,ה)

"יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ" (ויקרא כה י-יג)

 שאלה: מדוע בפרשת היובל נאמר שלש פעמים לשון 'יובל היא תהיה להם', והיה די באחת מהם. מדוע נאמר פעמיים "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ", ו"תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ".

תשובה: בשנת היובל הצטוו ישראל בשלשה דברים, ועל כל אחד מציוויים אלו נאמרה לשון 'יובל היא תהיה לכם': א. הצטוו לשלוח את העבדים העבריים לחופשי, ועל כך נאמר "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ", ומה שנאמר בהמשך הפסוק "וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" אין הכוונה שישובו לנחלת הקרקע, אלא שכל עבד עברי ישוב אל משפחתו ואחוזתו. ב. הצטוו שלא יזרעו ולא יקצרו, ועל זה נאמר "יוֹבֵל הִיא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ", ונוספה כאן לשון 'שנת החמשים שנה', לומר, שאף על פי שהשנה הקודמת היתה שמיטה, וגם בה לא זרעו ולא קצרו, גם בשנה זו לא תזרעו ולא תקצרו. ג. שיהיה היובל שנת קדש לכל הנחלות שישובו לאדוניהם, ועל זה נאמר "יוֹבֵל הִיא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", כלומר, שמחמת קדושתה יהיו כל גידוליה הפקר לכל, מחמת כן "בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ", והיינו אל הקרקעות שנמכרו במשך השנים, ולכן כאן לא נאמר 'איש אל משפחתו', כי אין המדובר על חזרת העבד למשפחתו, אלא על חזרת הקרקע לבעליה (שאלות ו,ז)

"וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ" (ויקרא כה יד-טו)

 שאלה: מדוע בתוך פרשת היובל באה מצות ההונאה, והרי זו מצוה בפני עצמה שאינה שייכת ליובל.

תשובה: כוונת התורה לומר שהקונה קרקע מחבירו, ובשנת היובל חוזרת הקרקע למוכר, אין לו להתרעם על כך ולחוש שהונו אותו, כיון שמתחילה היתה המכירה לפי השנים הנותרות ליובל, והרי זה כאילו קנה ממנו את התבואות בלבד של שנים אלו, ואין כאן הונאה (שאלה ח).

"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ" (ויקרא כה יח-יט)

 שאלה: מדוע נאמר פעמיים שישראל ישבו לבטח על אדמתם, "וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח", "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ".

תשובה: הבטיחה כאן התורה שתי הבטחות לישראל כאשר יקיימו את התורה והמצוות כראוי, וישמרו את שנות השמיטה והיובל כדין: א. שבזכות זה לא יגלו מעל אדמתם על ידי אויבים, אלא ישבו בארצם לבטח. ב. שבהיותם בארץ תתן להם הארץ פריה ויבולה, ולא יצטרכו ללכת לחוץ לארץ מחמת רעב לבקש להם מזון ומחיה, אלא ישבו בבטחון על אדמתם בלי מחסור (שאלה יא).

פרשת בחוקותי

"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". (ויקרא כו ג-ד)

 שאלה: מדוע כל הייעודים הכתובים בתורה והשכר על קיום המצוות הם דברים גשמיים, והרי הטובה וההצלחה האמיתיים הם בשכר המגיע לנפש בעולם הבא, ומדוע לא הוזכר שכר זה בפרשתינו.

תשובה: תשובות: א. הטובות והרעות שבפרשה זו אינן שכר על המצוות ועונש על העבירות, אלא שאם יקיימו ישראל את התורה והמצוות כראוי, יתן להם ה' שפע גשמי כדי שיסורו מהם כל הטרדות והמפריעים ויוכלו להמשיך בדרכם הטובה. ואם יחטאו, יבואו עליהם רעות וצרות שיפריעו להם לקנות את שלמותם הנפשית, ואילו את השכר והעונש הרוחניים לא רצתה התורה להזכיר, כדי שלא יעבוד האדם את ה' כדי לקבל שכר. ב. אין כל בני האדם יכולים להשיג את השכר הנפשי, שהוא דבר מופשט ורוחני, וכמו שאין העיור יכול להבין את ענין המראות, ורק החכמים יכולים לצייר זאת בדעתם, ולכן כתבה התורה את השכר והעונש הגשמיים, שכל אדם יכול להבין זאת. ג. השכר והעונש הרוחניים הבאים על נפש האדם הם טבעיים ומוכרחים על פי הבנת השכל הישר, ולא הוצרכה התורה לכתוב זאת. וכאן כתבה התורה את השכר והעונש בעולם הזה, שאינם טבעיים, כי יעשה ה' ניסים למעלה מדרכי הטבע כדי לברך את ישראל כאשר יקיימו את התורה והמצוות כראוי, ולהענישם בדרך ניסית כאשר יחטאו. ה. כיון שהגויים הקדמונים היו אומרים שעל ידי עבודות זרות שונות יומשך אליהם שפע גשמי, וה' אסר על ישראל לעשות את העבודות הללו, בא לומר להם עתה שלא יחשבו שמחמת כן יפסידו את הטובות הגשמיות הללו, אלא אדרבה, יושפע להם בהשפעת ה' שפע טובה וברכה לאין שיעור. ו. באמת נכתב גם השכר הנפשי בפרשה זו, שהרי נאמר "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם", והיינו שתהיה נפש האיש היהודי דבוקה בה', ואם בהיותו בגוף החומרי תדבק נפשו בה', בודאי שלאחר היפרדה מהגוף העכור תהיה במעלה הרוחנית העליונה, שזהו השכר האמיתי לעתיד לבוא. ז. כיון שבפרשה זו באה התורה לומר מה יהיה השכר הכללי של כל האומה יחד, כמו ירידת גשמים, ריבוי תבואות ונצחון במלחמות, שזהו שכר שאינו ניתן לפי מעשיו הפרטיים של כל אדם ואדם אלא לפי הנהגת הכלל, לא ניתן לכלול בזה את השכר הנפשי בעולם הנשמות, ששם כל אחד ואחד מקבל שכרו לפי מעשיו הפרטיים (שאלה א).

"וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע, וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ, וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כו ה-ו)

 שאלה: מדוע כפלה התורה פעמים רבות את הבטחת השלום, כמו שנאמר "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם", "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד", "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", והרי לכאורה הכל הוא ענין אחד.

תשובה: אחרי שאמרה התורה שיהיה ריבוי גשמים ותבואה, סיימה בהבטחה שעל ידי כן "וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם", ואין הכוונה לבטחון ממלחמה, אלא שלא יצטרך אחד מכם ללכת נע נד בארץ לבקש מאכל, ולא ילכו אל ארץ אחרת מפני הרעב. אמנם כיון שלפעמי ריבוי השפע והברכה גורם למריבות בין אנשי הארץ עצמם, הוסיף הכתוב ואמר "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ", והיינו שלום בין יושבי הארץ עצמם, שבני ישראל יהיו בשלום איש עם אחיו, עד שאפילו במקומות הפתוחים, כמו השדות והכרמים, יהיה בטחון לכל אדם, "וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד". ולבסוף הבטיח להם ה' שלא תהיה מלחמה בארצם, "וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם", כי לא יכנסו האויבים לארץ ישראל, אלא אתם תצאו להלחם כנגדם בארצותם (שאלה ב).

 "וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם אָנִי שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם" (ויקרא כו כד)

  שאלה: משמעות לשון הפסוק היא שיעניש ה' את ישראל פי שבע מחטאיהם, והרי ידוע שאין ה' מעניש את האדם יותר ממה שחטא, אלא אדרבה, מענישו פחות מהראוי לו, כמו שנאמר "כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ" (עזרא ט יג).

תשובות: א. המילה 'שבע' אינה מכוונת למספר שבע, אלא ללשון ריבוי, וכמו שנאמר "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם", "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן", וכוונת הכתוב שאם לא יחזרו בתשובה אחרי היסורים והעונשים הראשונים, ירבה לייסרם ולהענישם יותר מכפי שהיה בתחילה, ויהיה כל זה "עַל חַטֹּאתֵיכֶם", כלומר בעבור חטאתיהם.

ב. 'שבע על חטאתיכם' היינו שבעת העונשים שמוזכרים בפסוקים שלאחר מכן: א. ושברתי את גאון עזכם, שהוא השפלת המלכות. ב. ונתתי את שמיכם כברזל. ג. את ארצכם נחושה. ד. ותם לריק כחכם. ה. ולא תתן ארצכם את יבולה. ו. ועץ השדה לא יתן פריו. ז. ושלחתי בכם את חית השדה.

ג. 'שבע כחטאתיכם' היינו כמדה שחטאתם, שהם חטאו בשבעים שמטות שלא שמרו אותם כהלכתם, ולכן לקו בשבעים שנה של גלות בבל (שאלה ח)

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם" (ויקרא כו מב-מג)

 שאלות: מדוע לאחר שאמר ה' שיזכור להם את ברית האבות, ואת הארץ, ייענשו שהארץ תעזב מהם, והרי היה ראוי שבזכות האבות והארץ ירחם עליהם ה' ולא יגלה אותם מארצם. ב. מדוע הזכיר ה' את האבות בסדר הפוך מתולדותם, יעקב, יצחק ואברהם לבסוף.

תשובה: הכתוב בא לבאר מדוע ייענשו ישראל בגלות ולא יזכור להם ה' את ברית אבותם, ועל כך משיב ואומר, שבאמת ה' יזכור להם את ברית האבות, ותחילה יזכור את ברית יעקב, שכל צאצאיו הם עם ישראל, ולכן כל הזכויות של הברית הזו ראויות לישראל, ויוסיף ה' ויזכור אף את בריתו עם יצחק, הגם שהיה אפשר לייחס את זכויותיו גם לעשיו שיצא ממנו, מכל מקום ה' יזכור את זכויותיו רק לישראל. ואף את ברית אברהם, שצאצאים הם ישמעאל ובני קטורה ועשיו, אף על פי כן יזכור ה' את ברית אברהם רק לישראל. אך לעומת זאת, "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר", כלומר, יזכור ה' את עלבונה של ארץ ישראל, שביטלו ישראל את השמיטות והיובלים, וכיון שזכרון האבות מגן עליהם וזכרון הארץ מקטרג עליהם, יהיה משפטם ש"הָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם", ובהיותה שממה יתכפרו שנות השמיטה והיובלים שהיתה צריכה להיות שממה ולא שמרוה כהלכתה. (שאלות  יא-יב).

"וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם" (ויקרא כו ל) "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (ויקרא כו מד)

שאלה: כיון שנאמר בתחילה "וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם", איך חזר ואמר "לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים".

תשובה: כוונת הפסוק היא שאף על פי שגעלה נפשי אתכם, לא יהיה זה בשיעור גדול כל כך, ולכן אמר '"לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים"' עד כדי כך שיגרום הדבר "לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם", ומפני זה גם באחרית הזעם אזכור להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים באותות ובמופתים להיות להם לאלהים. וכן יעשה ה' בסוף הגלות הארוכה הזו, וכמו שהנביא אומר "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת".