מסכת נגעים, פרק ד, משנה ו

משנה ו: בַּהֶרֶת כַּגְּרִיס וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת. בַּהֶרֶת, הִיא וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס, וְשֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, הָלְכָה הַמִּחְיָה, טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן. הָלַךְ שֵׂעָר לָבָן, טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס. וּמוֹדֶה, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא:

משנה ו: משנתנו מבארת את הדינים באופן שהיו בתוך הנגע גם מחיה וגם שער לבן, ששניהם סימני טומאה, אך בכל אחד כללי דינים אחרים. היתה בַּהֶרֶת (או שאר מראות לובן של נגעי עור בשר) בשיעור כַּגְּרִיס, והיינו כתשע עדשות, שזהו שיעור טומאה בנגעים אלו, וּבָהּ מִחְיָה כָעֲדָשָׁה – ובתוך הבהרת היתה מחיה (-בשר חי) בשיעור כעדשה, שזהו שיעור סימן הטומאה של מחיה, וּבנוסף לכך היה שֵׂעָר לָבָן בְּתוֹךְ הַמִּחְיָה, הרי הנגע טמא רק מחמת המחיה שבתוכו, שהיא בתוך הנגע, ולא מחמת השער הלבן, שהרי אינו נחשב בתוך הנגע, אלא בתוך המחיה, שאינה חלק מהנגע. ואם לאחר זמן הָלְכָה הַמִּחְיָה, ונעשה מקומה חלק מהבהרת, הרי היא טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן שבתוכה, וכן אם הָלַךְ השֵׂעָר הלָבָן, הרי הנגע טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר באופן שהלכה המחיה ונשאר השער הלבן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ הַבַּהֶרֶת, כלומר, שהרי נאמר 'וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן', ללמד שרק כאשר הנגע קדם להפיכת השער ללבן (וכאילו הנגע הוא שהפך את השער שבתוכו ללבן) נחשב השער הלבן כסימן טומאה, אך אם היה קודם שער לבן ואחר כך נעשה המקום לבהרת, אין זה סימן טומאה, וכאן הרי קדם השער הלבן לבהרת שבמקומו, כי מקום השער הלבן היה בתחילה 'מחיה', והיינו בשר חי, ובאותו זמן צמח שם השער הלבן ולא היה עדיין סימן טומאה, ורק אחר כך התפשטה הבהרת למקום השער הלבן, ובאופן זה אין השער הלבן נחשב לסימן טומאה. אמנם חכמים דורשים את הפסוק 'וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן', שבא ללמד שכיון שהשער הלבן צמח בתוך המחיה, והמחיה היתה באמצע הבהרת, הרי זה נחשב שצמחו השערות הלבנות בתוך הנגע, והרי זה סימן טומאה.

בַּהֶרֶת, או שאר נגעי עור הבשר שבאדם, שיש באמצעה מחיה, שזהו סימן טומאה, והיו הִיא (-הבהרת) וּמִחְיָתָהּ כַּגְּרִיס, שזהו שיעור טומאה של בהרת, והמחיה שבתוכה היא סימן טומאה (ואף שבשניהם יחד יש שיעור כגריס, הרי מבואר להלן (פ"ו מ"ב) שהבהרת והמחיה מצטרפות לשיעור גריס לטומאה), וְשֵׂעָר לָבָן, שאף הוא סימן טומאה, בְּתוֹךְ הַבַּהֶרֶת, גם אם הָלְכָה הַמִּחְיָה ונעשה מקומה בהרת, הרי היא טְמֵאָה מִפְּנֵי שֵׂעָר לָבָן, שהוא סימן טומאה בפני עצמו. וכן אם הָלַךְ השֵׂעָר הלָבָן, הנגע טָמֵא מִפְּנֵי הַמִּחְיָה, שהיא סימן טומאה בפני עצמו. רַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַהֵר באופן שהלכה המחיה ונשאר שער לבן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֲפָכַתּוּ בַהֶרֶת כַּגְּרִיס, כלומר, כיון שנאמר 'וּשְׂעָרָהּ הָפַךְ לָבָן', והיינו שהשער 'שלה', של הבהרת לבדה, יהפוך ללבן, ו'בהרת' לענין זה היינו כשיש בה לבדה שיעור כגריס, והרי כאן לא היתה בבהרת לבדה שיעור כגריס אלא רק בצירוף המחיה שבתוכה, ונמצא שלא הבהרת לבדה בשיעור הראוי הפכה את השער ללבן, ובאופן זה אין השער הלבן נחשב כסימן טומאה. ואילו חכמים דורשים מכך שנאמר 'וְשֵׂעָר בַּנֶּגַע הָפַךְ לָבָן', שאם הפך השער ללבן מתוך ה'נגע', אף שהנגע מורכב מבהרת ומחיה, מכל מקום כיון שהוא מכונה 'נגע' ומתוכו הפך השער ללבן, הרי זה סימן טומאה. וּמוֹדֶה רבי שמעון, שֶׁאִם יֵשׁ בִּמְקוֹם שֵׂעָר לָבָן בהרת כַּגְּרִיס, שֶׁהוּא טָמֵא, ואף שלא ידוע אם קדמה הבהרת לשער הלבן או שקדם השער הלבן לבהרת, מכל מקום טמא.