מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה ז
משנה ז: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת בַּזְּמָן הַזֶּה וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּעוּר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּרוֹת:
משנה ז: בזמן שבית המקדש קיים מעלים את פירות מעשר שני לירושלים ואוכלים אותם שם בקדושה, או שמחללים את הפירות על מעות מחוץ לירושלים, מעלים את המעות לירושלים ושם קונים מאכלים ומשקאות, ועליהם חלה קדושת מעשר שני. משנתנו מבארת את דין פירות מעשר שני בזמן שאין בית המקדש קיים.
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ פֵרוֹת של מעשר שני בַּזְּמַן הַזֶּה, שאין בית המקדש קיים, וְהִגִּיעָה שְׁעַת הַבִּעוּר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְחַלְּלָן עַל הַכֶּסֶף, כיון שיש מצוה לחלל את הפירות על כסף שנאמר (דברים יד כה) 'וצרת הכסף בידך', ואת הכסף יצניע, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֶחָד שֶׁהֵן כֶּסֶף וְאֶחָד שֶׁהֵן פֵּרוֹת טעונים גניזה, הכסף נגנז, והפירות מונחים עד שירקיבו, שהרי אינו יכול להעלות לירושלים את הפירות, וכן אינו יכול לקנות בכסף פירות בירושלים, וכיון שכך אין כל תועלת בחילול.
