מצוה תמ) להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה

פרשת ראה

"כי אם במקום אשר יבחר ה'… שם תעלה עולותיך" (דברים יב יד)

מצוות עשה, להקריב כל קרבן בבית המקדש, ולא בחוץ, ועל זה נאמר 'כי אם במקום אשר יבחר ה'… שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנכי מצוך'.

משרשי המצוה, כי בהיות מקום מיוחד בעולם לקרבנות, וההתמדה בו לבקש משם את ה', יתקדש המקום ונחה עליו רצון הא-ל, ושפע ברכתו שופע עליו תמיד, ויהיו לבבות בני אדם מתפחדים ומתרככים לזכרו, וישוב כל איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיו בראותו אותו, ואם כל המקומות יכשרו להקרבה לא יהיה כן בכולם. ומלבד זאת יש בכך עוד סודות נפלאים.

ונוהגת מצוה זו באנשים ובנשים בכל מקום ובכל זמן, כלומר, שהעובר על זה אפילו בזמן הזה, והקריב קרבן חוץ לבית הבחירה, ביטל עשה זה. אבל אין הכוונה שיהיה חיוב להקריב קרבן בבית המקדש עכשיו, שהוא חרב.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ביאור רחב של המצוה
מתוך הספר 'קדשנו במצוותיך' – תרי"ג מצוות מבוארות

מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַקְרִיב כָּל קָרְבָּן בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְלֹא בַּחוּץ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב יד) 'כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ'.

מִשָּׁרְשֵׁי הַמִּצְוָה, כִּי בִּהְיוֹת מָקוֹם מְיֻחָד בָּעוֹלָם לַקָּרְבָּנוֹת, וְתִהְיֶה הַתְמָדַת בְּנֵי הָאָדָם לְבַקֵּשׁ מִשָּׁם אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ, הִתְקַדֵּשׁ הַמָּקוֹם, וְנָח עָלָיו רְצוֹן הָאֵל, וְשֶׁפַע בִּרְכָּתוֹ שׁוֹפֵעַ עָלָיו תָּמִיד, וְיִהְיוּ לְבָבוֹת בְּנֵי הָאָדָם מִתְפַּחֲדִים וּמִתְרַכְּכִים לְזִכְרוֹ, וְיָשׁוּב כָּל אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפָּיו בִּרְאוֹתוֹ אוֹתוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כְּשֵׁרִים לְהַקְרָבָה, מוּבָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר כֵּן בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת (וְאָמְנָם, מִלְּבַד בֵּאוּר זֶה שֶׁהוּא עַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט, יֵשׁ בְּכָל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה סוֹדוֹת נִפְלָאִים).

מִדִּינֵי הַמִּצְוָה, מַה שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה קפו, תלט) שֶׁבֵּין אִם שָׁחַט אֶת הַקָּרְבָּן בִּפְנִים, וְהֶעֱלָה וְהִקְטִיר אֶת אֵבָרָיו בַּחוּץ, וּבֵין אִם שָׁחַט בַּחוּץ וְהֶעֱלָה וְהִקְטִיר בִּפְנִים, בִּטֵּל מִצְוָה זוֹ. וְשֶׁלֹּא נֶאֱמַר צִוּוּי זֶה אֶלָּא עַל הַקְרָבַת קָדָשִׁים הָרְאוּיִים לְהַקְרָבָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, אֲבָל לֹא עַל הַקְרָבַת אֶחָד מֵאִסּוּרֵי מִזְבֵּחַ.

וְנוֹהֶגֶת מִצְוָה זוֹ בְּאֲנָשִׁים וּבְנָשִׁים, בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן, שֶׁגַּם בַּזְּמַן הַזֶּה, הַמַּקְרִיב קָרְבָּן חוּץ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ, בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, וְעָבַר עַל לָאו הַבָּא עַל זֶה, כְּמוֹ שֶּׁהִתְבָּאֵר לְעֵיל (מצוה קפו ומצוה תלט). אֲבָל אֵין הַכַּוָּנָה לוֹמַר שֶׁיִּהְיֶה עָלֵינוּ חִיּוּב לְהַקְרִיב קָרְבָּן בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ עַכְשָׁיו שֶׁהוּא חָרֵב, זֶה דָּבָר בָּרוּר הוּא.