מסכת נגעים, פרק ט, משנה ב
משנה ב: הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר, וְלֹא עוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן. הָיוּ מוֹרְדִין, טְהוֹרִין. עָשׂוּ קְרוּם כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה. חָזְרוּ וְחָיוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן צַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר:
משנה ב: הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה, שעניינם התבאר במשנה הקודמת, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה – אם יש בכל אחד מהם בהרת קטנה אינם מצטרפים יחד לשיעור כגריס כדי לטמא, וְאֵין פּוֹשִׂין מִזֶּה לָזֶה – אם הנגע שבאחד מהם התפשט לחבירו אין זה סימן טומאה של פשיון, וְאֵין פּוֹשִׂין לְעוֹר הַבָּשָׂר – אם התפשט הנגע שבהם לעור בשר בריא, אין זה סימן טומאה של פשיון, וְלֹא נגע שבעוֹר הַבָּשָׂר פּוֹשֶׂה לְתוֹכָן, שאף זה אינו סימן טומאה של פשיון.
הָיוּ השחין והמכוה מוֹרְדִין – כואבים, שעדיין לא התרפאו ולא העלו אפילו קרום דק של עור בריא, ועדיין יש בהם ליחה, הרי אלו טְהוֹרִין, ואינם מטמאים בנגעים כלל. עָשׂוּ (-העלו השחין והמכוה) קְרוּם אפילו דק כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, זוֹ הִיא צָרֶבֶת הַשְּׁחִין הָאֲמוּרָה בַתּוֹרָה, שהיא מטמאה בנגעי שחין ומכוה. חָזְרוּ וְחָיוּ – הבריאו לגמרי, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקוֹמָן ניכר כצַלֶּקֶת, נִדּוֹנִין כְּעוֹר הַבָּשָׂר, ואין מיטמאים בנגעי שחין ומכוה, אלא בנגעי עור הבשר בלבד.
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
